מבושה לגאווה - חוויית ההגירה מרוסיה מתוארת בפרויקט גמר

מזל רייבלט מספרת על החיים כילדה לעולים מברית המועצות לשעבר בפרויקט הגמר שלה לתואר בתקשורת חזותית

מי שהיו ילדים צעירים מאוד במהלך העליות של שנות ה90 ושנות האלפיים מאזור ברית המועצות לשעבר, או שנולדו מעט לאחר שהוריהם עלו לארץ, מכונים כיום דור 1.5 בארץ. רבים מהם נחשפו לחוויות של גזענות, של נידוי וניכור, וכיום קיימת עלייה במודעות לקשיי השילוב שהם חוו, וניסיון למצוא דרכים לפנות מקום לתרבות הרוסית העשירה ולהתגאות במורשת התרבותית והמשפחתית שלהם.

כחלק מההתעוררות הזו, אנשים המגדירים עצמם כדור 1.5 יוזמים פרויקטים שונים על מנת לחשוף את הציבור הרחב לחגים האזרחיים אותם חוגגים העולים מבריה"מ לשעבר ומשפחותיהם, להפריך סטריאוטיפים גזעניים ומיתוסים ולהעלות את המודעות להיסטוריה של יהודים בברית המועצות ובפרט לתפקיד המכריע שרבים מהסבים והסבתות שלהם שיחקו בהכרעת הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.

גם מזל רייבלט, סטודנטית בת 26 המסיימת כעת לימודי תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו בחיפה, הרגישה תחושות קשות של חוסר שייכות. כפי שהיא כותבת בתיאור הפרויקט שלה, "חייתי בהרגשה שזה לא בסדר להיות רוסיה. הרגשתי שונה וזרה, הסתרתי את המוצא שלי, המנהגים והשפה. התרחקתי ומחקתי את כל מה שחיבר ביני ובין התרבות הרוסית בכלל והמשפחה שלי בפרט."

פרויקט הגמר, אותו מציגים הסטודנטים בסיום לימודיהם, נתן למזל במה להעלאת סוגיות אישיות כואבות על חווית ההגירה שלה. מזל יצרה באמצעות טכניקות שונות שרכשה בלימודי העיצוב במסגרת התואר, ספר המשלב תמונות מהאלבום המשפחתי שלה שעברו עיבוד, לצד טקסטים שהיא ואמה כתבו, ושירים של המשוררת אלקס ריף שכותבת גם היא על חווית ההגירה והקשיים שעברה. "רוב הספר מורכב מדימויים שיצרתי מתוך אלבום התמונות שעליהן עשיתי כל מיני מניפולציות בטכניקות ידניות שונות, כמו תפירה על התמונה, קריעה, והרכבה. בפרק האחרון שחזרתי תמונות ילדות - לקחתי כמה תמונות ילדות שבהן אני נראית ממש רוסיה, עם אופי רוסי כזה, ובעצם הצטלמתי, חיפשתי בגדים שמאוד דומים לבגדים שלבשתי אז כדי להראות את המראה הרוסי הזה. מדובר בעצם בלחיות אותם מחדש, אבל בגאווה - יצאתי החוצה עם אותם סממנים רוסיים אבל הצטלמתי במקומות מאוד ישראליים."

הספר, שמחולק ל - 4 פרקים, מתאר את התהליך שמזל עברה באופן כרונולוגי. "זה מתחיל מהשלב של המחיקה וההסתרה, כשאני הורסת, קורעת, ובעצם מסתירה את הפנים שלי ושל המשפחה שלי כדי לבטא את הבושה שחוויתי. אחר כך יש פרק, בו אני נטמעת בישראליות, רציתי מאוד להיות ישראלית וכמו כולם - קולאז'ים שלי עם דברים ישראלים. אחר כך יש פרק של בין לבין, שאני מבטאת את ההרגשה שאני הייתי קרועה בין שתי התרבויות האלה, ובסוף זה החלק של ההשלמה והגאווה."

בתשובה לשאלה כיצד הגאווה מתבטאת, מזל מסבירה כי "הגאווה היא לקראת סוף הספר, היא די בחיתולים שלה, היא מתבטאת בשחזור של התמונות - זה שלקחתי את הסממנים הרוסים ולבשתי אותם ויצאתי איתם החוצה, הצטלמתי איתם בגאווה בכל מיני פוזיציות משוחררות ונראה לי שברגע שרואים כל צילום אז אפשר להבין את זה."

סיפור העלייה של מזל דומה לסיפורם של רבים אחרים שעלו במהלך שנות ה-90 מברית המועצות לשעבר. כפי שהיא מספרת, "ההורים שלי עלו בתחילת שנות ה90, יחד עם אחי שהיה בערך בן 6. משהו כמו שנה-שנתיים אחרי זה אני נולדתי, וגדלתי בבאר שבע. איכשהו יצא שרוב האנשים סביבי היו ישראלים, לא היו עולים כמעט. אני לא יודעת להסביר למה, כנראה מבדיחות ששמעתי על רוסים, מילדים, אפילו ממבוגרים, מאיזושהי סיבה מאוד התביישתי בזה שאני רוסיה ויודעת רוסית ובמוצא של המשפחה שלי... ממש פחדתי, לא רציתי שישאלו אותי מה העדה שלי. בעצם די הסתרתי את זה שאני רוסיה, לא רציתי שההורים שלי ידברו איתי בחוץ ברוסית, שחברות יבואו אליי הביתה וישמעו אותם מדברים איתי ברוסית או יראו אותנו אוכלים משהו מוזר. ההורים שלי שימרו את המסורת, למרות שהם כן ניסו להשתלב וגם למדו עברית באולפן. אבל בבית עדיין דיברנו ברוסית, וחגגנו את החגים כמו נובי גוד."

על המוטיבציה שמאחורי הפרויקט, מזל מסבירה כי היא עדיין מתמודדת עם התחושות של הבושה וההסתרה, אך לדבריה "עברתי תהליך לאט לאט. גם התבגרתי, גם בצבא וגם בלימודים הייתי בסביבה של הרבה אנשים ממוצא רוסי, והבנתי שאני לא צריכה להתבייש בזה. עצם זה שעשיתי את העבודה הזאת הרגיש לי כמו סגירת מעגל."

גולשים שאהבו את זה קראו גם:

• פרויקט הגמר של בוגרת תקשורת חזותית - ספר דיגיטלי שעוזר למשפחות להתמודד עם מחלת הסרטן

• עיצוב כעשייה חברתית: סטודנטית בחרה ללמוד עיצוב תעשייתי כדי לקדם ילדים בעלי מוגבלויות

• היוזמה של סטודנטים לעיצוב הגשימה חלום לילדים בבית איזי שפירא

• הסיפור המדהים של הסטודנטית שניצחה את הסרטן, הפכה לצלמת ולומדת תואר בתקשורת

• סטודנטים איגדו בספר את סיפורי החיים המרתקים של קשישים

מפגש בין ישראל לרוסיה

לדעתה של מזל, החוויות של חוסר שייכות אופייניות לא רק לעולים מברית המועצות לשעבר, אלא מדובר "בחוויה שמשותפת בכלל לילדים לעולים, בכללי כל מי שמהגר לאיזושהי מדינה או עובר למקום אחר, אז הוא מרגיש שונה וזר וגם החברה הרבה פעמים דוחה אותו, קשה לה לקבל מישהו שהוא שונה. אבל נראה לי שעבור עולים מבריה"מ לשעבר יש קושי מיוחד, בגלל שאנחנו וההורים שלנו גדלנו על צורת חשיבה מאוד מסוימת, עם ערכים מאוד מסוימים שהייתה נפוצה שם תחת המשטר הקומוניסטי שהיה שם. לדעתי, לכל מי שעלה מבריה"מ, יש חשיבה כזאת שצריך להיות תמיד בסדר ולעבוד בשביל כולם, ובשביל המדינה. כאן הכל נורא שונה. אז נראה לי שאיכשהו זה השתרש אצלי וזה עוד גורם לקושי הזה, ולהרגיש את ההבדל במין התנגשות תרבותית כזאת."

לאחר שמזל החליטה על נושא לפרויקט הגמר שלה, היא נתקלה בשירים של אלקס ריף ואלו הפכו למקור השראה לכתיבה ולעיצוב הדימויים. "מאוד התחברתי לשירים האלה, הרגשתי כאילו הם נכתבו עליי. הזדהיתי עם הרבה מאוד דברים והרגשתי שזה פשוט משלים את העבודה שלי, שהיא יותר שלמה עם השירים. רבים מהדימויים נוצרו בהשראת השירים האלו. גם הדימויים ששמתי לצד השירים קשורים זה בזה, הייתה חשיבה מאחורי המיקום שלהם. בנוסף, הכנסתי לספר טקסטים שאני ואמא שלי כתבנו. את הדימויים סביב הטקסטים שאני כתבתי יצרתי לפעמים לאחר הכתיבה ולפעמים תוך כדי העבודה."

מזל אומרת כי אם הייתה יכולה להגיד לעצמה משהו בגילאי הילדות שבהם התמודדה עם חוסר השייכות, הייתה אומרת "תפסיקי להתבייש, את צריכה להיות גאה במי שאת ובתרבות שלך ובמסורת של המשפחה שלך, אבל גם לא להפסיק לרצות להשתלב ולהיות חלק. כי על זה אני לא מצטערת. אבל כן היו לי הרבה תחושות מאוד קשות של בושה, שהייתי רוצה למנוע מעצמי."

מעניין לראות כיצד יותר ויותר יוזמות מעלות את המודעות לנושא של הקושי בעלייה ובהשתלבות, גם בקרב כלל הציבור וגם בקרב העולים וילדיהם, שמבינים כי מדובר בחוויה משותפת, ושהם לא היחידים שהרגישו כך. הדרישה לפנות מקום לתרבות הרוסית נותנת ביטחון לעוד ועוד בני דור 1.5 להיפתח לגבי הקשיים שחוו, ויוצרת תקווה שהדור הבא למשפחות העולים יוכל ליהנות מהשילוב בין התרבויות, כמו גם החברה הישראלית שבזכות המאבקים של מי שהחליטו להפסיק להתבייש, תוכל לחגוג את התרבויות השונות שקיימות בה ולהפוך את הערך של השונות לדבר שאפשר להתגאות בו. כפי שמזל כותבת בתיאור לספרה, "החזרה לתרבות הרוסית, נעשית מתוך החיבור לזהות הישראלית ומתוך ההבנה והקבלה שאין צורך להשתייך רק לתרבות אחת, אפשר וצריך לשלב בין שתיהן".