סטודנטים יצרו תיעוד מרגש של סיפורי חייהם של ותיקי עמק חפר

פרויקט הסטודנטים שתיעד את סיפורי החיים של קשישים

"הבנו שיכול להיות שנהיה האחרונים לשמוע את הסיפורים שלהם, מההתחלה ועד הסוף"

בפרויקט "סיפורי חיים" שפועל במרכז האקדמי רופין כבר כשלוש שנים, הסטודנטים התגייסו למשימה החשובה של תיעוד סיפוריהם של ותיקי עמק חפר, ויצרו ספר שמאגד את הסיפורים המרגשים שלהם. מעבר להיכרות עם אזור עמק חפר והשרון, הם גם יצרו תיעוד עבור דורות העתיד, כדי שתמיד נוכל לשמוע ולהכיר את סיפוריהם.

הסטודנטים בפרויקט לומדים בשנה ג' ללימודי מדעי ההתנהגות ומשתייכים למסלול סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. לתהליך התיעוד הם יצאו כחלק מקורס ההתנסות בשדה בשנה ב'. הסטודנטים מתארים שבתחילת הדרך הגיעו למרכזי יום לקשישים באזור העמק ועבדו על תיעוד קצר של סיפורי הוותיקים. לאחר מכן בחר כל זוג סטודנטים בקשיש או בקשישה ותיעדו בצורה מעמיקה ומקיפה את כל סיפור חייהם, מילדותם ועד היום. בסופו של התהליך גם יצרו יחד ספר שמאגד את כל הסיפורים.

אחד הסטודנטים שהשתתפו בפרויקט הוא שאול דמרי, שיחד עם שותפו לתיעוד הגיע בכל שבוע למרכז לקשיש "בית דוד" בכפר מונש. בליווי של העובדת הסוציאלית והמרצים בקורס, לאחר תהליך ארוך נבחר לבסוף עולה חדש מארגנטינה. "הוא אדם חביב מאוד, הכרנו אותו לעומק ונוצר בינינו קשר משמעותי מאוד," מספר שאול. "בכל פגישה שאלנו שאלות ופירקנו לפרקים את סיפור החיים שלו."

שאול אומר שחלק מהחיבור בינו לבין הקשיש הוא העובדה ששניהם עלו לארץ. "גם אני הייתי עולה חדש, היום אני 17 שנים בארץ, אז שנינו חלקנו רגשות משותפים. כשחי בארגנטינה הוא לא הכיר את ישראל כלל, הוא סיפר שלא שמר שבת ואפילו נהג לאכול במסעדות ביום כיפור. אשתו הייתה ציונית, הוא התאהב בה וכך התאהב גם בישראל. הוא עלה יחד איתה לארץ, היא אמרה שאם עולים אז רק לקיבוץ וכך הגיעו לעמק חפר."

"הרגשתי חיבור לסיפור שלו, זה סיפור של אדם שבא עם חיבור מועט למורשת, אבל דרך האהבה שלו לאשתו והתקווה המשותפת של שניהם, הם הכירו את ישראל ולמדו לאהוב אותה." הקשר בין השניים נמשך עד היום, גם אחרי שמלאכת התיעוד הסתיימה. "לפעמים לפני תחילת שיעור אני קופץ למרכז לקשיש ומבקר אותו." הוא אומר.

"להיזכר בזמנים רחוקים ולגעת לפעמים בנקודות קשות"

תהליך התיעוד היה גם הזדמנות עבור הסטודנטים להכיר מקרוב אירועים חשובים מראשיתה של המדינה. רז קמיור ושותפתה לתיעוד פעלו במגדלי הים התיכון בנורדיה ותיעדו את מנפרד בנימין, היום בן 94. הן מספרות שלאורך הסמסטר הגיעו בכל שבוע וניסו לדעת כמה שיותר פרטים עליו וכך כתבו את סיפור חייו, מילדותו בגרמניה, דרך העלייה לארץ ישראל ועד להגעתו לנורדיה.

"מנפרד עלה בעליה הבלתי לגלית מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. הוא חווה גזענות כלפיו והיה עד לליל הבדולח. שכן שלו סיפר לו על העלייה, לאחר ההכשרה לעליה הוא הגיע לראש פינה." מתארת רז. "הסיפור שלו הוא גם סיפור הקמתה של ראש פינה, שם הוא עבד כמעט כל חייו בדואר. הוא אדם של עשייה, שרוצה לעזור בכל מה שהוא יכול. למשל, הוא עזר להתקין את כל החשמל בבתים בראש פינה בתחילת הדרך למרות שבכלל לא למד את התחום. גם היום, כשעבר את גיל 90 הוא שוחה כל בוקר ופעיל כל היום, הוא לא חושב על הגיל בכלל. הוא לימד אותנו המון."

רז מציינת שהפרויקט גם אפשר ללמוד באופן מעשי על שיטות מחקר, מיומנות חשובה בתחום מדעי ההתנהגות. "תיעוד היא עבודת איכותנית, צריך להגיע לנקודות קשות לפעמים, להיזכר פתאום בזמנים רחוקים ולדבר לפתע על הפרטים בכזאת פתיחות. במהלך הקורס לימדו אותנו כיצד לתעד בצורה נכונה, ואיך לעבוד בשדה, גם מחוץ לאקדמיה."

גולשים שאהבו את זה קראו גם:

• אין גיל ללימודים: שושנה בת ה - 92 היא הסטודנטית הכי מבוגרת במכללה 
• סטודנטית יצרה יוזמה שמחברת בין סטודנטים לניצולי שואה דרך המטבח
• מיזם שהקימו סטודנטים מאפשר ללמוד שפה חדשה וגם לסייע לקשישים
• מחזירים אהבה לגיל הזהב: הפרויקט שמקרב בין קשישים לאינטרנט

ממשימה לימודית ועד לחברות לחיים

בניגוד לרוב הסטודנטים בפרויקט שהתמקדו בקשיש אחד, אורטל סגל ושותפתה לתכנית סיון תיעדו את סיפור חייהם של זוג קשישים, איה וגדעון אור, שמתגוררים במושב כפר חיים. את בני הזוג הכירו הסטודנטיות עוד בשלב התיעוד הראשוני הקצר והחליטו להמשיך ולהכיר אותם לעומק.

"הם זוג מקסים. הם הקימו את המשק בעצמם וגם היום הם פעילים מאוד, גדעון בן 81 ואיה בת 80." מספרת אורטל. "שניהם מאוד פתוחים, זו הייתה אחת הסיבות שבחרנו להמשיך לתעד את סיפור החיים שלהם לעומק. כשמגיעים לזוג מבוגר, נכנסים אליהם הביתה ובאמת מתעניינים בכל הקשור לחייהם, עם הזמן הם נפתחים לספר."

לאורך התיעוד, הכירו גם את ילדיהם ונכדיהם של בני הזוג והתוודעו לסיפור החיים הלא פשוט שלהם. "אחד הבנים שלהם נהרג, בת נוספת נולדה עם תסמונת דאון." מתארת אורטל. "מה שמאוד מרגש הוא שגילינו תוך כדי התהליך שהם ממש יצאו לשליחות בשנות ההורות הראשונות שלהם, להעלות את המודעות לתסמונת דאון."

"באותן שנים לא הייתה מודעות לתסמונת דאון ולמוגבלות שכלית התפתחותית, היה אז גל של נטישות ילדים. הם היו שותפים במחקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית שעזרו לגלות יותר על התסמונת. הם גם יצאו לסדרת מפגשים והרצאות ברחבי הארץ, וממש העלו את המודעות בעניין. הם יצאו נגד הנטישות, ועזרו להמון הורים צעירים לילדים עם צרכים מיוחדים. הם הקדישו לזה המון כוחות וחשיבות בחיים שלהם."

"כסטודנטית למדעי ההתנהגות, היה לזה ממש ערך מוסף. לאורך התיעוד הם הראו לנו קטע מתכנית טלוויזיה בה התראיינו, גילינו שהם ממש לקחו חלק בהגברת המודעות. ראינו איך אנשים שראיינו ועברנו איתם תהליך עשו דברים כך כל משמעותיים בחיים." היא מוסיפה.

כמו רז, גם אורטל מציינת שתהליך התיעוד היה אמנם משימה מורכבת, אך שלאורך הדרך המרואיינים נפתחו וחשפו בפניהן פרטים מרגשים מאוד. "בהתחלה הם היו קצת סקפטיים, תהו מה מעניין בחיים שלהם, למה בכלל להתעניין בהם. עם הזמן, הם ראו שאנחנו מאוד רוצים לשמוע אותם, אלה סיפורים שאנחנו לא מכירים. אנחנו הסטודנטים קיבלנו את זה בהתחלה כמשימה לימודית שמקבלים עליה ציון, אבל עם הזמן ממש נשאבנו לתוך הפרויקט."

"עם הזמן גילינו את החשיבות של המשימה שלנו. בהתחלה אולי חושבים שהפרויקט ממלא להם רק מקום של הפגת הבדידות, קצת חברה ואוזן קשבת, אבל תוך זמן קצר מבינים שיכול להיות שאנחנו נהיה האחרונים לשמוע את הסיפור שלהם מההתחלה ועד הסוף באופן מלא, זה דבר מרגש בפני עצמו." היא אומרת.

בסופו של התהליך התקיים טקס מרגש בקמפוס המרכז האקדמי רופין, בו הסטודנטים העניקו את הספר המוגמר למתועדים שלהם. הסטודנטים מתארים שעלו לבמה להקריא קטעים מהספר בנוכחות המתועדים ובני המשפחות שלהם, ואחר כך חילקו להם מתנות, פרחים וכמובן את הספר. "כולנו התרגשנו מאוד וגם מנפרד היה מופתע, עד היום הוא מתקשר אלינו בשמחה ומודה לנו." אומרת רז, ואורטל מוסיפה "איה וגדעון התעניינו מאוד בספר. כמובן שזה מעמד מאוד מרגש, כי זה משהו שממשיך איתם הלאה."