תערוכת סטודנטים לתקשורת חזותית מוצגת בשבוע האיור בתל אביב

שוברים את גבולות העיצוב: סטודנטים מציגים תערוכה במסגרת 'שבוע האיור'

סטודנטים בשנה השלישית והרביעית לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה מציגים את יצירותיהם בתערוכה שמתקיימת במסגרת "שבוע האיור" 2015. תערוכה זו היא פרי שיתוף פעולה בין הסטודנטית לבין המאיירת והאנימטורית מירב שחם. ערב הפתיחה החגיגי של התערוכה, בעלת השם היצירתי "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", התקיים בשבוע שעבר (3 לספטמבר), והיא מציגה עד ל - 12 לספטמבר בנמל יפו. יצאנו לראות את היצירות ולשמוע מה יש לסטודנטים לספר על התהליך האמנותי שעברו.

משתפים פעולה - כשהומור והזיה נפגשים

התערוכה נוצרה בשיטה שנקראת "רימיקסינג גראפי", שנפוצה בשיתופי פעולה בין מעצבים בעולם. הסטודנטים ללימודי תקשורת חזותית קראו מספר יצירות של הסופר הרוסי דניאיל חארמס ונתנו להן פרשנות אישית. לאחר מכן, הגיבה שחם ליצירות שלהם והוסיפה עליהם פרטים ורשמים משלה. היצירות חזרו לסבב שלישי אל הסטודנטים, כשלבסוף התקבל דימוי מורכב ומיוחד.

חארמס מוכר ככותב אבסורד, וביצירותיו הוא משלב בין תיאורים קשים של מוות או עוני לבין קומדיה, פנטזיה ופארודיות על יצירות של סופרים גדולים. התוצאה היא אווירה הזויה אך גם מלאת הומור. תחושה זו משתקפת היטב ביצירות של הסטודנטים, שמשלבות עיסוק בתכנים אפלים כמו אובדן או בדידות עם נגיעות של אירוניה.

'להניח את ההיגיון בצד' - פרשנות אישית של הסטודנטים

המפגש של הסטודנטים לתואר ראשון עם הטקסטים, פתח לדבריהם חלון למגוון רחב של פרשנויות אישיות. בן אלחדף, אחד הסטודנטים, אומר: ״הטקסטים של דניאל חרמס הולידו טקסטים חדשים שכתבתי, מאותו הרגע הכול היה מאוד אינטואיטיבי. זאת הייתה הזדמנות נדירה להניח את ההיגיון בצד ולפעול מהבטן." ביצירות שלו חוזר שימוש בפנים אנושיות והם מתאפיינים באווירה שמשלבת בין דמיון ומציאות. "העבודות בעיקרן הן אוסף פנטזיות הזויות ושיגעונות קלים שלי כפרשנות לשיריו״.

הסטודנטית נועה כהנא התחברה לאווירה שנובעת מהסיפורים ובייחוד לתחושת הבדידות והמירמור בהם. כמו אלחדף, גם היא המשיכה והעצימה את החיבור הזה לטקסט דרך כתיבה. "אני בנאדם שמאוד אוהב לכתוב ומאד אוהב מילים ומהרגע הראשון ידעתי שביצירות שלי אנהל דו שיח של ממש עם חארמס כאילו הוא יושב מולי, ולמעשה האיורים יהיו פרשנות על הטקסים שלי." היא מספרת. "האיורים מביעים את התחושה של הריק הזה, של הניסיון למסגר את עצמך ולהיות כמו כולם. זה מאד מספק כי אין כאן לקוח, או צורך לתקשר, אלא פשוט פרקתי על הדף, גם במילים וגם באיור, את מה שהרגשתי כבר הרבה מאד זמן."

גם יעל חכים מסכימה שהאווירה המיוחדת של הטקסטים של חארמס הולידה תהליך עיצוב יצירתי במיוחד. "כבר תוך כדי קריאת הטקסטים המשוגעים האלו צצו לי בראש דימויים, וסיטואציות, הזויות כמו הטקסטים. כשאתה קורא טקסטים כאלה זה מה שקורה." כך למשל, היא מציגה איור של חבל כביסה שהמוטות שלו תקועים בעין ענקית, שמבטא תחושה הזויה מצד אחד, ויום יומיות מצד שני. "התהליך של כל היצירות היה מאתגר קצת, אתה צריך לקבל מראש את העובדה שמישהו 'מתערב' לך ביצירה ושמישהו שותף איתך בתהליך. זה מפתיע כל פעם לראות את העבודה שלך מתפתחת לעוד כיוונים." היא אומרת.

משאירים את האגו בחוץ - גלגוליו של איור

גל בן דוד מספרת שהעבודה המשותפת בין הסטודנטים לבין האנימטורית הולידה מספר 'גלגולים' של האיורים, כשבכל שלב יכלו לשפץ, להוסיף או להוריד דימויים לפי ראות עיניהם. "אני מאוד התחברתי לטקסטים, כי הם מאוד אפלים ודיכאוניים, אבל מאוד אמתיים וכנים." היא אומרת. "ניסיתי להעביר משהו לא נוח לצופה, משהו שלא נעים בעיניים." כך, מתמקדת בן דוד ביצירותיה בגוף האנושי ובמיוחד בגוף הנשי, אותו היא מציגה כשהוא מפורק באופן סמלי לגורמים.

שיר מורדו אומרת כי "בהתחלה זה לא היה כל כך קל להשאיר את האגו בחוץ ולתת אישור למישהו פשוט לאייר על האיור שלך. אבל איך שהתהליך התפתח הוא היה מעניין ומסקרן מאוד ובכל שלב הייתה ציפייה גבוהה לראות מה יתווסף למחשבה הראשונית."

האיורים של מורדו מביאים דימויים שלא בהכרח מתיישבים עם הטקסט, אלא לוקחים את האווירה המוזרה שלו לכיוון קצת שונה. כך למשל, שתי סבתות שמרכלות על אהבותיהן הישנות מצוירות כשהן יושבות על תוף ענקי. "ניסיתי לחפש משמעות אחרת לטקסט ולהעמיד אותו בסיטואציה שונה לגמרי. רציתי לייצר מבט שונה על הכתוב, ליצור בכל אחת מהעבודות עולם חדש שמשלב בין אבסורד לדמיון."

גולשים שקראו את זה אהבו גם:

• תערוכת בוגרי אדריכלות באריאל: איך תיראה הארכיטקטורה של מחר?
• לימודי עיצוב בסמינר הקיבוצים: מה הציגו הסטודנטים בתערוכת הבוגרים?
• סטודנטים לקולנוע מפיצים את הקולנוע העצמאי: פרויקט "אוטובוס הסרטים"
• משתלבים בעולם העיצוב: במה עובדת בוגרת אדריכלות לאחר סיום הלימודים?

מביאים את הסיפור האישי ומתחברים לשורשים

קריסטינה מורדוכוביץ ניגשה ליצירותיו של חארמס לאחר שכבר הכירה את כתביו של הסופר מילדותה. באיורים שלה היא משלבת בין דמויות אנושיות לכיתוב בשפה הרוסית, שפת המקור של הטקסט. "את דניאיל חארמס הכרתי מספרי ילדים לפני שעליתי לארץ. הופתעתי לגלות שגם פה אנשים מכירים אותו ואפילו ישנו תרגום לספריו." היא מתארת. "את הסיפורים האלו איירתי בהיותי מסיימת שנה ד', עייפה ועצבנית . מצב הרוח שלי באותה תקופה עזר לי גם ליצור את האיורים וגם להוציא את הכעסים החוצה. את הטיפוגרפיה ברוסית הכנסתי גם כמחווה לסופר רוסי וגם כי תהליך הכתיבה עצמו הוא סוג של מדיטציה".

ענת פרי טל יצרה אף היא חיבור לילדות שלה דרך היצירות. באחת מהן, היא מתייחסת לסיפור של חארמס בו מתוארת קבוצת נשים קשישות שמחליקות אל מותן ממרפסת בעקבות החטטנות והרכלנות שלהן. באיור עצמו היא מציגה אוסף פרצופים של נשים מבוגרות. "הטקסט 'זקנות מחליקות', הזכיר לי שוטטות ברחבי הקיבוץ בילדותי ובנעוריי. נהוג היה לומר שלום לכל העוברים והשבים, הנשים המבוגרות שהתקשו לזהות היו שואלות: 'של מי את?', השאלה הזו מאוד אופיינית ומוכרת בז'ארגון הקיבוצי והיא, בעיניי, תמצית הצימאון לחטטנות המאפיינת כל כך את הקיבוץ."

"זכות גדולה עבורי להיות חלק מהפרויקט הנפלא הזה 'שבוע האיור'." היא מסכמת. "השבוע הזה חושף בפני הקהל הרחב את עולם האיור שאינו זוכה להערכה מספקת. לדעתי, התערוכה שלנו תורמת רבות בהצגת פנים שונות ומגוונות יותר לתחום האיור. כאחת שרואה את עתידה המקצועי בתחום, אני גאה על כך מאוד."