שוויון זכויות לסטודנטים עם לקויות למידה - ראיון עם מנכ"ל עמותת לשם

לא להיות סטטיסטים בסטטיסטיקה

המודעות לאבחון וטיפול בלקויות למידה והפרעות קשב גבוהה מאי פעם ועם זאת אין ספק כי תלמידים החווים קשיים בכתיבה, בקריאה ובחשבון, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים בבואם לרכוש השכלה ולהשתלב בשוק העבודה. שאלנו את גיא פינקלשטיין, מנכ"ל עמותת לשם, האם ישנם תחומי לימוד מסוימים שעדיף לסטודנטים עם לקויות להימנע מהם. התשובה שלו השאירה לנו הרבה חומר למחשבה.

ספר לי על עמותת לשם

עמותת לשם נוסדה במקור לפני עשרים שנה על ידי רות קפלן בעזרת אנשי מקצוע במטרה לקדם שוויון הזדמנויות בקרב תלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב. העמותה ביססה מודל של מרכז תמיכה והתחילה את פעולתה במכללה האקדמית תל חי. בהמשך החלו לצוץ מרכזים דומים במקומות נוספים ובמהלך שני העשורים האחרונים הצלחנו להגיע כמעט לכל מוסד להשכלה גבוהה בארץ. לפני כן הסטודנטים היו פשוט תלויים באמפתיה של מי שמולם.

מה באמת המצב כיום?

המצב בהחלט שונה. המודעות עלתה מאוד ויש הרבה יותר אבחונים. היום הסטודנטים כבר באים עם דרישות. מרכזי הסיוע התפתחו מאוד והם מאוישים באנשי צוות מקצועיים ובטכנולוגיות מתקדמות. כרגע קיימים יותר מחמישים מרכזים כאלה בהם מקבלים תמיכה מעל לעשרים אלף סטודנטים. בכל מרכז תמיכה מטפלים בסטודנט החל משלב הקבלה ללימודים ועד לשלב היציאה לשוק העבודה ונותנים לו את כל הכלים הדרושים כדי להצליח, כמובן כולל התאמות בבחינות. בסופו של דבר, הבן אדם צריך ללמוד לחיות עם הבעיה ולהיות עצמאי, להבין מתי הוא יכול להסתדר לבד - את זה המרכזים אמורים לעשות.

לכל אחד מתאימה מסגרת אחרת

מה בנוגע לחקיקה? בעצם מדובר בנושא שמוסדר ברמת המדינה, לא?

היום כן... מאחר ועמותת לשם פעלה רבות במישור הזה. כיום אכן ישנה חקיקה שמסדירה את הזכויות של בעלי לקויות בכל הקשור לנגישות להשכלה גבוהה, וגם חוקים נוספים שתומכים בתעסוקה כמו החוק לאנשים עם מוגבלויות. הובלנו תהליכים מאוד חשובים בביטוח לאומי שמכירים במי שזכאי לקבל עזרה. כיום מרכזי התמיכה מטפלים לא רק בלקויות למידה אלא בכל אדם עם מוגבלות שרוצה לקבל עזרה, בין אם מדובר בנפגע נפש, בעיוור, בחירש, בסטודנט משותק או בסטודנט שמתמודד עם מחלה כרונית. המודל היה כל כך מוצלח שהרחבנו אותו וזו נקודה חשובה – היום אדם שהולך ללמוד צריך לברר טוב איזה מרכז ואיזו תמיכה יש במקום שהוא הולך ללמוד בו.

אתה אומר שיש הבדל בין המוסדות בטיפול באנשים עם לקויות?

מבחינת הניואנסים יכול להיות שיש באמת מקומות שמתמחים בדברים מסוימים, למשל ידוע שעיוורים מקבלים מענה מקיף באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת אריאל יש תמיכה טובה לסטודנטים עם אספרגר. עם זאת, חשוב לי להדגיש - אני ממש לא בא לומר שאותם סטודנטים צריכים ללכת ללמוד דווקא שם. התכוונתי שכל אחד צריך לראות מה מתאים לצרכים האישיים שלו, למשל - האם מתאים לי ללמוד במסגרת קטנה ואישית או בכיתה גדולה? לכל אחד מתאימה מסגרת אחרת.

חשוב שסטודנטים יכירו את הזכויות המגיעות להם

אז באופן כללי, היית אומר שהמצב כיום מאפשר לכל אחד ללמוד בכל מקום?

על אף ההתקדמות הרבה שנעשתה, ישנם הרבה מאוד מקרים שאנשים אינם מקבלים את ההתאמות שהם צריכים כדי להוכיח את היכולת שלהם. לכן חשוב שהתלמידים עצמם יכירו את הזכויות שמגיעות להם. גם בפסיכומטרי, שזה נושא שנשאר בעייתי, וגם מול הביטוח הלאומי. במקרים קיצוניים עומד לרשות הסטודנטים גם הכלי המשפטי אם כי אנחנו מעדיפים כמובן לפנות לאפשרויות אחרות. יש מודעות, יש חוקים ויש תהליכים שאפשר להשתמש בהם.

למה אתה אומר שהפסיכומטרי הוא בעייתי? נבחנים מקבלים הקלות, הארכת זמן, יש מבחן ממוחשב למי שצריך...

קודם כל חשוב לי להבהיר: אנחנו לא מדברים על "הקלות" אלא על "התאמות". ובאמת האתגר המסובך כרגע הוא בכל מה שקשור בהתאמת דרכי הקבלה. לתת תוספת זמן זה לא תמיד מה שעוזר, יש המון ניואנסים, למשל - איך קובעים למי מגיע לקבל הקראה? מבחינת חקיקה ללא ספק יש לנו עוד עבודה לעשות.

אנחנו צריכים להיות מאוד צנועים

אני יודעת שעל הנייר אסור להפלות סטודנטים עם התאמות אבל יצא לי לראות כבר כמה פעמים בידיעונים שכתוב "הקלות יינתנו במידת האפשר לפי מתכונת הלימודים בחוג..."

את נוגעת פה בנקודה חשובה. ניקח את הדוגמה של האנגלית. אנגלית היא דרישה אקדמית של המוסדות. הדרישה הזאת יוצרת בעיה גדולה לעיוורים, לחרשים, לדיסלקטיים. באה הפקולטה ואומרת, האדם הזה אינו יכול להיות רופא. למה? מה שעלינו לזכור, זה להפריד כל הזמן בין אמצעי לבין מטרה. חשוב לבדוק האם האדם יכול להגיע לידע באופן אחר ואם בסופו של דבר הוא יהיה בעל הידע הנדרש. ידיעת אנגלית היא תמיד אמצעי, לא מטרה – חוץ מאשר בחוג לספרות אנגלית... חייבים להפריד בין למידה לבין עיסוק במקצוע. אדם לא יהיה מטפל טוב אם אין לו אמפתיה. לעומת זאת, ידיעת אנגלית אינה רלוונטית. השאלה היא תמיד האם ניתן להתגבר על הפער. זה המקום של הייעוץ במרכזי התמיכה, על זה אנחנו נלחמים.

ומה מבחינת הסטודנטים עצמם? נגיד שיש לי לקות למידה מסוימת, יש תחומים שהיית ממליץ לי במיוחד ללמוד, או להימנע מללמוד?

כאנשי מקצוע, אנחנו יכולים לייעץ, אבל בשום פנים ואופן זאת לא החלטה שאנחנו ניקח על עצמנו. אנחנו צריכים להיות מאוד צנועים כשאנחנו באים לקבוע מה הגיוני לאדם מסוים ללמוד ומה לא. ישנם אנשים שמצליחים במקומות שחשבנו שהם ייכשלו, ויותר מזה – לרוב הם בדיוק אלה שמביאים איתם גיוון למקצוע, נקודת מבט שונה שהתפספסה לאורך זמן רב. המושג של "Diversity" (מגוון) מאוד מרכזי היום, קחי לדוגמה את מה שקרה כשחברות גדולות כמו וולבו התחילו להעסיק נשים; דגם של מכונית שדשדש במכירות לאורך שנים נהיה פתאום להיט, כי זווית הראייה הנשית הולידה עיצוב חדש. חשוב שאנשים ידעו שיש להם זכויות, ויש מי שיעזור להם להילחם עליהן במקרה הצורך. לא להיות סטטיסטים בסטטיסטיקה.

יש לכם משהו מעניין לספר לנו? - אתם מוזמנים להשאיר לנו הודעה