סטודנטים מהמכללה האקדמית צפת טיפלו בפצועים סוריים שהועברו לישראל

8/5/2014 מאת: מערכת "לימודים בישראל" (2,312 צפיות)

רחוק מבני משפחתם, בסביבה תרבותית ולשונית לא מוכרת, שלא לומר - מדינת אויב, מטופלים נפגעי המלחמה בסוריה. ממרפאת צה"ל שבגבול מועברים הפצועים לאשפוז קצר מועד בבתי החולים בצפון הארץ. לעיתים קרובות, הם מגיעים כשהם קטועי איברים או מחוסרי הכרה, וזקוקים לניתוחים שעשויים להציל את מה שבכל זאת עדיין נשאר להם.

 

חמישה סטודנטים לעבודה סוציאלית מהמכללה האקדמית צפת העניקו לפצועים הסוריים סיוע רגשי מקצועי, וסיפרו לנו על המפגש ההומני המרגש.

המידע באתר הועיל ל91% מהגולשים.
 

עזרנו גם לך? דרג אותנו:


סטודנטים לעבודה סוציאלית בצפת נרתמו למען פצועי המלחמה שמעבר לגבול

 

העתיד – לא ידוע. רבים כלל לא חושבים עליו. ההווה – כואב וטראומתי. פארס עיסא, עובד סוציאלי בבית החולים זיו, אליו מגיעים מרבית הפצועים מן הגבול הסורי, פנה למכללה האקדמית צפת, וביקש את עזרתה בהרמת פרויקט סיוע מיוחד. הרעיון היה להביא סטודנטים דוברי ערבית, שישתלבו בעבודה עם הפצועים בבית החולים, ושיוכלו להעניק תמיכה רגשית מקצועית לנפגעי הטראומה והאובדן. המכללה נעתרה לבקשה, הפרויקט רץ, ולנו היו הזכות הגדולה והכבוד לדבר עם הסטודנטים, משתתפי הפרויקט. שמענו מהם על הקשיים, על ההתמודדות ועל האפשרות לנחמה.

 

בפרויקט השתתפו חמישה סטודנטים ערבים מהחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית צפת, הלומדים בשנה השלישית לתואר הראשון. שמותיהם: חיאדרי רג'אא, אינאס אבו יונס, עודה נאפד, פארס עיסא, תחריר אבו דבוס והדיל מחאג'נה (בתמונה, מימין לשמאל).

 

לאחר שעברו הכנה לפרויקט על ידי דר' מיכל פינקלשטיין, מומחית לטראומה בהיבט בין תרבותי, החלו הסטודנטים לבקר את הפצועים אחת לשבוע, ולקיים איתם בכל פעם מפגש אישי של שעה או שעה וחצי. פארס עיסא ליווה אותם בבית החולים, ובכל שבועיים קיבלו הדרכה קבוצתית מדר' פינקלשטיין, דיברו על הקשיים וההתמודדויות, עודדו זה את זה וחשבו על פתרונות לבעיות.

 

דואגים לילדים הקטנים

 

הדיל מחאג'נה, בת 24 מאום אל פאחם, נפגשה עם ילדים סוריים פצועים ועם האימהות שליוו אותם.

 

"פגשתי ילד בן 14, שהיה בטיפול נמרץ למשך שבוע. הוא איבד רגל וחצי, וגם חצי יד, כשהוא וחבר שלו שיחקו ברחוב עם חפץ שטמן פצצה. החבר נהרג. הילד עדיין לא מבין את מצבו, הוא חושב שהרופאים יכולים להחזיר לו את האיברים שנקטעו. הוא סובל מהזיות ומסיוטים, חוזר אחורה לאירועים בפתאומיות, וכל הגוף שלו רועד.

 

"האם לא מצליחה לתפקד, וכל הזמן בוכה. יש לה עוד ילדים בבית, אך היא מעדיפה לא לדבר איתם, כי היא פוחדת שלא תעמוד בגעגועים. בדרך כלל לאימהות המלוות יש הרבה ילדים (בין חמישה לשמונה), והמשפחות מחכות להן בסוריה. יש עליהן הרבה עומס, כי הן מצד אחד צריכות לדאוג לילד הפצוע, מצד שני הן דואגות ומתגעגעות לילדיהם הנוספים שנשארו בתנאי מלחמה בסוריה, וכמובן שיש להן גם צרכים משלהן.

 

שנינו מאותו הכפר

 

הדיל ממשיכה לספר לנו:

 

"באחת הפעמים שבאתי לבית החולים, עלתה אצלי ההבנה שהמבוגרים שנמצאים במקום מתמודדים כל אחד עם המצב שלו לבד. חשבתי להפגיש אותם ולהנחות אותם לדבר ולשתף בכאב אחד את השני במסגרת קבוצה. במהלך המפגשים האלה התברר אפילו שיש כמה שהם מאותה העיר. הם דיברו על הקושי שלהם להתמודד עם מצבי המלחמה, ושיתפו בדאגה שלהם לעתיד של הילדים הקטנים שחווים את הזוועות. בדרך כלל הם לא רוצים בכלל לחשוב על העתיד.

 

"חשוב לי מאד לציין, שהפצועים לא מדברים בכלל על פוליטיקה. כשהם באים לכאן, הם פצועים כל כך קשה, שהם חושבים על המצב הבריאותי שלהם. כשהם מרגישים טוב יותר, הם מדברים רק על הקושי של המלחמה, לא על דעות פוליטיות. נמאס להם ממלחמה."

 

הקשישה והקוראן

אינאס: כשאני חוזרת הביתה הם עדיין בראש שלי

 

אחת מן המטופלים של אינאס אבו יונס, בת 22 מסכנין, הייתה אישה מבוגרת שסבלה מבדידות איומה בחדר בית החולים.

 

"הפצועים לא מדברים עם הצוות הרפואי, ולא יודעים מתי ישתחררו. גם לא נותנים למטופלים ישראליים להיות איתם באותו חדר. המטרה שלנו הייתה הפגת בדידות. לשמוע אותם, לדבר איתם, שלא ירגישו לבד במדינה זרה, במדינת אויב.

 

"הקשישה שטיפלתי בה רצתה כל הזמן שתהיה איתה מישהי בחדר, שתדבר איתה. רציתי בהתחלה להביא לה רדיו, אבל לא היה במחסן בית החולים, ואז עלה רעיון – לשים לה סרטון יוטיוב בטלפון הסלולרי של מישהו שמקריא את הקוראן. כשהיא שמעה את הקוראן, היא ממש בכתה, והרגשתי שעובר עליה שינוי."

  

אינאס בחרה באופן טבעי להשתתף בפרויקט הזה, כי היא רוצה בהכשרתה המקצועית לעבוד בבית חולים. ובכל זאת, כשהגיעה בפעם הראשונה למפגש עם הפצועים בזיו, משהו אחר הבשיל אצלה.

 

"שמתי את העתיד המקצועי שלי בצד לרגע, והתרכזתי בהווה. הבנתי שאני צריכה לעשות את המקסימום בשביל המטופלים בשעה האחת שיש לי איתם עכשיו. אף פעם לא ידענו מתי הם יעזבו. כל שבועיים היינו מקבלים מטופל חדש. היה לנו זמן מוגבל, שבו יכולנו לתת להם עזרה רגשית ראשונית."

 

בתמונה: אינאס אבו יונס, "כשאני חוזרת הביתה, הם עדיין בראש שלי"

 

שפה משותפת

 

דר' מיכל פינקלשטיין הדריכה וליוותה את הסטודנטים במלאכתם. היא מומחית בתחום הטראומה הנפשית בהיבט הבין תרבותי, אשר מלבד פועלה בישראל, עבדה גם במשך שנים עם משרד החוץ במדינות דרום אמריקה, המזרח הרחוק ואפריקה. פארס עיסא, העובד הסוציאלי בבית החולים, גם כן ליווה את הסטודנטים לאורך כל הדרך.

 

דר' פינקלשטיין סיפרה לנו על ההכנה והליווי של הסטודנטים בפרויקט. התפקיד המרכזי שלה היה לנטרל ולנרמל את התגובה של הסטודנטים למפגשים עם הפצועים ולמראות הקשים. זה נעשה באמצעות יצירת קבוצת תמיכה ועידוד השיתוף והעזרה ההדדית בין החברים. הסטודנטים מכירים אחד את השני מהלימודים, אך במהלך הפרויקט הם העמיקו את הקשר ביניהם.

 

בזכות השפה והתרבות המשותפת להם ולפצועים, הצליחו החמישה לתת אוזן קשבת למטופלים ולהגיש עזרה רגשית, שאין גבול לחשיבותה. חברי הקבוצה המופלאה הזו לא הבינו עד כמה הם משמעותיים עבור הפצועים, עד שחזרו מחופשת הפסח. אז סיפרו להם בבית החולים זיו, כי בתקופת היעדרותם הוסיפו המטופלים לשאול עליהם ולבקש אותם.

 

עברו שינוי

 

תחריר אבו דבוס, בת 26 מנצרת, התחילה את ההכשרה המעשית שלה בשירות מבחן, אבל ההשתתפות בפרויקט הזה הביאה לה תיאבון לעבוד עם אנשים שעברו טראומה, ובעקבות כך החלה לשלוח קורות חיים לבתי חולים. היא סיפרה לנו שגילתה בפעם הראשונה, שיש לה יכולות לעבוד עם אוכלוסיית נפגעי טראומה.

 

"אדם חייב לעשות למען אחרים, ולא להעלים עין. אם מישהו צמא, תן לו כוס מים. אם אין לך כוס, תן לו כף. אם אין לך כף, תן כפית. אני הרגשתי שבמעט כן הצלחתי לעזור. כשחזרנו מחופשת הפסח ראינו בעיניים שלהם שהם שמחים לפגוש אותנו. זה היה פרויקט מקסים."

 

 

 

בתמונה: תחריר אבו דבוס, "לא ציפיתי שאראה את האנשים האלה במציאות"

  

גם דר' פינקלשטיין זיהתה שמשהו השתנה אצל הסטודנטים בעקבות הפרויקט. לדבריה, "החוסן הנפשי והמקצועי שלהם התגבר, כי הם נאלצו להתמודד עם סיטואציות קשות. גם בקשר שלהם עם אנשים אחרים ברמה הכי יומיומיות, הם חשים בביטחון עצמי גבוה יותר."

 

חיאדרי רג'אא, בת 22 מסכנין, עובדת באופן קבוע עם נפגעי נפש ותאונות דרכים במרפאה לבריאות הנפש בעכו, כחלק מההכשרה המעשית שלה בשנה ג' של התואר בעבודה סוציאלית. יש לה גם רקע בעבודה עם נשים מוכות השוהות במקלט. ועדיין, המפגש עם הפצועים הסוריים היה עבורה משהו מיוחד.

 
"הגעתי לפרויקט כשהיה לי רקע כבר במקרים קשים ובטיפול נפשי, אבל הפצועים הסוריים הם אנשים זרים, הם לא מכירים אף אחד פה. זה נוסף על האבל, האובדן, הגעגועים והייאוש שהם חווים. היה לי קשה בהתחלה מבחינה רגשית. יש אנשים שצריכים את העזרה שלנו, והיה צריך שיבואו עוד אנשים לעזור. אני מתייחסת לסיוע הזה כפרויקט אנושי, שלא קשור לתרבות מסוימת. מצד שני, ההבנה התרבותית שלנו את הסוריים סייעה לנו לפתח איתם יחסי אמון."

 

 בתמונה: חיאדרי רג'אא, "בכל מפגש עם פצוע אני רוצה לראות את החיוך"

 

המפגש עם החיילים

 

בתוך הכאב של המציאות המוטרפת במזרח התיכון יש גם הפתעות טובות. אחד המפגשים המעניינים והדואליים היה זה של הסטודנטים הערבים עם גורמי הביטחון הצבאיים בבית החולים זיו. הפצועים הסוריים טופלו בתנאי שמירה קפדנית של הצבא הישראלי. המשמעות המעשית של זה הייתה פעמים רבות - עיכובים בכניסה או דרישות מיוחדות לליווי הסטודנטים על ידי אחיות ורופאים. בירוקרטיה ומנגנונים לא יעילים יכולים לעצבן כל אחד, אך ביקורת דווקא לא הייתה התגובה היחידה של הסטודנטים במפגש עם החיילים.

 

עבור החבר'ה שהשתתפו בפרויקט היה זה המפגש הראשון עם חיילי צה"ל. דר' פינקלשטיין סיפרה לנו שהסטודנטים קיבלו הדרכה מיוחדת "איך לקבל מציאות לא נוחה, שמעלה ביקורת אישית ורגשות לא נעימים, כדי שיוכלו להתקדם למטרה המקצועית שלהם ולתרום את חלקם". כששאלנו את הסטודנטים על כך, זכינו לשמוע מהם לצד הביקורת, גם הבנה והערכה גדולה לחיילים.

 

"השעה הייתה בסביבות חמש, והשומר לא נתן לי להיכנס. הייתי לחוצה, כי ההסעה הביתה לעיר שלי מוגבלת, ורציתי להספיק לבקר את הפצוע לפני ההסעה האחרונה. השומר הציע שאביא אחות שתלווה אותי, ואני לא הסכמתי, כי זה לא התפקיד של האחות, וצריכים אותה בחדרים אחרים. התעצבנתי, כי הצבא לא עדכן את החיילים על הפרויקט, וכך כל פעם מחדש הייתה אותה פרוצדורה של טלפונים לאישורים. אבל בסוף, השומר אמר לי – 'זה באחריותי, תיכנסי'."

 

בסיטואציות נוספות גילו החיילים אנושיות מיוחדת בשמירה על בטחון הפצועים עצמם -

 

"כשרצינו לצלם בחדרי הפצועים, השומרים לא אפשרו לנו. מסתבר שהם חששו לחיי המטופלים ולמשפחות שלהם בסוריה, שאם יגיעו התמונות מעבר לגבול, עלולים לפגוע בבני המשפחה. זה עשה לי צביטה בלב, כי החיילים, התפקיד שלהם זה לשמור על מדינת ישראל, אבל הם גם בני אדם, והם מבינים מעצמם, שלא על פי פקודה, שיש דברים שצריך לאסור, כי זה מסוכן לאנשים שחיים במדינה אחרת."

 

העולם שותק?

 

יוזמות סיוע נוספות לקורבנות הכאוס שבסוריה קיימות בישראל ועולות מצד אזרחים פרטיים, אך רובן נותרות חשאיות, כשהפעילים לא יודעים זה על זה. גם על הסיוע הניתן בצפון הארץ בשיתוף עם צה"ל והמרכזים הרפואיים באזור, כמעט ולא שומעים. דר' פינקלשטיין סיפרה לנו שקהל מסוים בחו"ל מודע לסיוע שישראל נותנת. "אנשים בעולם שומעים על זה, ולא מבינים למה אנחנו לא מדברים על זה יותר. זה פרויקט הומני ממדרגה ראשונה. אני חושבת שצריך להשקיע בו משאבים גם מבחינת התקשורת. ייתכן שישראל חוששת שיגידו שהיא מתערבת בפוליטיקה של סוריה."

 

הסטודנטים סיפרו לנו על התרומות לנפגעים שנאספות אל מחסן בית החולים: "אנחנו עוזרים להם להשיג בגדים, תלבושת לתפילה, ואוספים בשבילם משחקים, סיפורים לילדים בערבית. כשפצוע חוזר הביתה, מכינים לו תיק, ושמים לו בפנים קופסאות שימורים, ביגוד תחתון ובגדים להחלפה, כי לא יודעים מה יקרה לו. הכל זה מתרומות."

 

לא נוכל לסיים את הכתבה מבלי להזכיר את האנשים שהיו מעורבים בהובלת הפרויקט האנושי המרגש הזה: דר' קלין שפירא, סגן מנהל בית החולים זיו; פרופ' אהרון קלרמן, נשיא המכללה האקדמית צפת; פרופ' יעל גירון, העומדת בראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה; גב' ענת פריימן, ראש היחידה להוראת שדה; גב' רינת כהן, מרכזת היחידה; דר' מיכל פינקלשטיין, מרצה במכללה ומומחית עולמית לטיפול והתמודדות עם מצבי טראומה.

 

אם גם אתם רוצים להיות מעורבים: לצורך העברת תרומות למען הפצועים ניתן להתקשר לעובד הסוציאלי בבית החולים זיו, פארס עיסא, בטלפון – 0508434218.

 

יש לכם סיפור מעניין בשבילנו? – שלחו לנו הודעה
 

אולי יעניין אותך גם
מאת: אנאבל אדמסקי, 18/8/2021
במל"ג הכירו השבוע במרכז הבינתחומי הרצליה כאוניברסיטה. מוסד הלימוד יהפוך לאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. ומה חושבים הסטודנטים? לכתבה המלאה >>
מאת: אנאבל אדמסקי, 27/7/2021
בעידן שבו מעסיקים בהייטק מחפשים ניסיון קודם, איך בוגרים טריים יכולים לשדרג את הסיכויים להתקבל למשרת החלומות? הכל על מסלול לימודים חדש שבו הדגש הוא על רכישת ידע מעשי כבר בזמן התואר. לכתבה המלאה >>
מאת: אנאבל אדמסקי, 1/6/2021
גורו הכושר והבריאות ענת הראל משתפת בכלים להצלחה בתחום האימון והספורט ומשתפת במה שחשוב לדעת בתחילת הדרך בקריירה. לכתבה המלאה >>
מאת: אנאבל אדמסקי, 31/5/2021
מי שרוצים לקדם את הקריירה וגם לקחת חלק בשינוי חברתי משמעותי יכולים ללמוד בתכנית בטכניון שבה מקבלים כלים להשתמש בתכנון עירוני כדי לצמצם פערים ולשפר שירותים בפריפריה. לכתבה המלאה >>
מאת: אנאבל אדמסקי, 31/5/2021
מי שמעוניינים להשפיע על החינוך ולקדם צמצום פערים יכולים ללמוד בתכנית בשם "צוערים לחינוך הבלתי פורמלי" ולקבל כלים להוביל שינוי. לכתבה המלאה >>
מאת: אנאבל אדמסקי, 27/5/2021
מה הקשר בין NLP לחינוך? ואיך הגישה יכולה לעזור לגננות להתמודד עם מצבים מורכבים? במסלול לימודים חדש הסטודנטים יכולים להכיר את הגישה וגם לקבל כלים לחיים. לכתבה המלאה >>


לכל כתבות המגזין
Whatsapp Whatsapp