התקשורת באמת אשמה

 

בשבוע שעבר הבעתי את שאט נפשי העמוקה מהחשיבות העצמית המופרזת שהאקדמיה מייחסת לעצמה. דווקא על רקע תחושה זו עניין אותי לבדוק כיצד מתייחס מגדל השן למה שהוא אוהב לכנות "התרבות הפופולרית". נושא זה היה אחד מן הנושאים המרכזיים שנידונו בכנס "סיקור כסיפור: רטוריקה, פרקטיקה ותיאוריה של שיח התקשורת", אשר נערך מטעם מכון סמארט לחקר התקשורת, לכבודו של ד"ר יצחק רועה מן המחלקה לתקשורת של האוניברסיטה העברית עם פרישתו לגמלאות.

 

העובדה כי התקשורת היא אחת היצרניות המרכזיות של תרבות ההמונים לא צריכה להפתיע אף אחד, אולם לאחר שנכחתי בכנס לא נותר לי אלא לקבוע, כי גם מהדורות החדשות המשודרות בישראל תחת כל עץ רענן ונחשבות ע"י קהל הצופים לרציניות, מושפעות ומשפיעות על אותה תרבות.

 

נשמע לכם מוזר? לפני שאתם מציפים את המערכת בתגובות נזעמות בדבר חוסר יכולותיי השכליות, אשמח אם תאפשרו לי להסביר את דבריי. אנחנו מכירים כבר די הרבה זמן, אני מרגיש מספיק בטוח כדי לחשוף בפניכם מעט מהרגלי המגונים: מידי פעם כשקורה משהו חשוב בארצנו הקטנטונת מתעורר בי הצורך העז לברר מה חושבים עלינו הגויים שמעבר לים. לחיצה או שתיים על השלט חוסכת לי דולרים רבים ושעות טיסה מייגעות, רליצה וסילובה מ-CNN, או הבריטי הנחמד מסקיי ניוז, מאפשרים להציץ לרגע אל תוך מוחו של אותו יצור מוזר, הנקרא 'הלא-ישראלי'.

 

וראו זה פלא: הוא לא חושב בדיוק כמוני, הוא לא אומר את מה שמיקי ויעקב אומרים, הוא מספר סיפור אחר. כן, כן, מה ששמעתם. אין להתייחס לחדשות כאמת החצובה בסלע. החדשות הם עוד אמצעי בעזרתו מספר עם את סיפורו ומבנה את המיתוסים שלו וכך יש להתייחס אליו. גם הקולנוע מטביע את חותמו על הדיווח החדשותי. ניתוח של דיווחי כתבים מזירות של פיגועי טרור, מראה כי הם משתמשים בעבודתם בתבניות דיווח חזותיות אשר מקפיאות רגע מסוים ופורטות אותו לפרטי-פרטים בדיוק כמו תמונה שמקורה במסך הגדול: 'להחזיר עטרה ליושנה' כתוב על השלט (של האוטובוס שהתפוצץ). עכשיו גרר מפנה אותו....

 

המפגש בין התרבות הפופולרית לחדשות לא מסתיים כאן, מסתבר. לחיים יבין, למשל, יש הכוח להבנות גיבורי תרבות, והוא עושה זאת מעת-לעת באמצעות הכנסתם של אנשים שנחשבו בעבר לדמויות שוליים מוקצות-מחמת-מיאוס, אל כנפי אותה הגדרה תרבותית חובקת-כל. חשבתם לעצמכם מי אחראי לכך שאלפי דרדקים ישראלים התחפשו בפורים שעבר לאוסמה בן-לאדן ומי אשם בכך שזאב רוזנשטיין לא יכול לעבור ברחוב מבלי שזקנים שמעולם לא פגש ילחצו את ידו?!

 

כל מה שסיפרתי לכם עד עכשיו הוא אולי מעניין, אבל בודאי לא עונה על השאלה המרכזית עמה הגעתי לכנס ומעניינת גם רבים אחרים והיא: מהו סוד הקסם של התרבות הפופולרית?

 

ניתוח תוכניות סאטירה טלוויזיוניות מספק הסבר נאות לסוגיה. מטרתה של הטלוויזיה היא להגיע לקהלים נרחבים. על מנת להבטיח זאת, הטקסטים המופעים בה הם פוליסמיים (כלומר רב-משמעיים). ככאלה, הם מאפשרים לכל קבוצה חברתית לפרש אותם בהתאם לצרכיה ורצונותיה.

 

מה שהופך טקסט כזה להומוריסטי, הוא ההבנה של הצופה בו את אותה התנגשות בין משמעויות או מישורים, החבויה בכל טקסט טלוויזיוני (ויש אומרים - בכל טקסט בכלל). ומשום כך, בנוסף להפקת משמעות המתאימה לעולם הערכים של הצופה, הוא פותח פתח לדיאלוג בין אידיאולוגיות מתחרות וגורם עונג לצופה משום שהוא מאפשר לו ליהנות ולו לרגע, מן האמביוולנטיות שהוא מציג. אמביוולנטיות שבימים כתיקונם אינה מהנה כלל וכלל.

 

 

ניתוח דפוסי הצריכה של ספרות (ניתן להתייחס אליה כאל תרבות פופולרית משום שסקרים הוכיחו כי כ-25% מהאוכלוסייה קוראים בה בקביעות) חושף רובד נוסף של אותו הקסם. הקוראים עושים שימוש בספרים על מנת לעצב את זהותם ולהגדיר את גבולות הקבוצה החברתית שלהם. מחקר בנושא הראה, כי האוכלוסייה היהודית לא קוראת ספרות יפה מארצות ערב, וקהילת העולים החדשים לא נחשפת ליצירה ישראלית מקורית ומעדיפה לקרוא ספרים 'מהבית'. ממצאים נוספים שהעלה המחקר הראו, כי בשנים האחרונות חלה עלייה בספרים המתרפקים על העבר ובספרים "המציצים מעבר לגבו של האחר". נראה, כי ספרים אלו עונים על צרכים חברתיים מסוימים.

 

לבסוף מוכיח המחקר טענה איתה אני מסכים ללא כל ספק: התרבות הפופולרית נחוצה בשביל שיהיה אפשר להגדיר באמצעותה מהי תרבות 'אליטיסטית'. בעוד שהטלוויזיה משווה בין קבוצות חברתיות, הספרות משמרת סטטוסים חברתיים ומחזקת את ההייררכיה באמצעות האבחנה בין ספרות קאנונית לבין ספרות-לעם. טענה זו השארתי בכוונה לסוף הכתבה משום שרציתי להוכיח לכם, כי יש ביכולתי לכתוב כתבה שהמסר המרכזי העולה ממנה הוא מסר חיובי.

 

אין ספק שמאז שנכנסתי בשערי האוניברסיטה למדתי הרבה על תוצרי התרבות בכלל ושל החברה הישראלית בפרט. אולם לימוד זה חרב מן היסוד את חווית הצריכה שלי את אותה התרבות. אין לכם מושג עד כמה אני מתגעגע לימים בהם הליכה לקולנוע הייתה פעילות בידורית גרידא ולא כללה צורך בלתי נשלט לנתח ולפרש כל מילה היוצאת מפי השחקנים.