שלום, אני בת 37. יש לי תואר ראשון + תעודת הוראה בחינוך המיוחד ותואר שני בניהול מערכות חינוך. לאחר 12 שנים בחינוך והוראה (עם אוכלוסיות קשות) אני יודעת מעל לכל ספק כי אינני מסוגלת להמשיך לחנך וללמד. אני מותשת לחלוטין מהמערכת והילדים. אני שואלת את עצמי איך ולאן משנים כיוון בגיל 37 כשיש כבר מחויבויות כלכליות. אני מאוד רוצה לעסוק בריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה אך משמעות הדבר היא לימודי תואר ראשון אינטנסיביים שלא יאפשרו לי כמעט לעבוד. הרבה מציעים לי לימודי הסבה לאחות שאורכים כשנתיים, אך אני תוהה האם לא מדובר גם בתחום מתיש כמו הוראה. שיקול נוסף הוא השכר. כיום השכר שלי בהוראה הוא כבר שכר לא רע (11,500 ברוטו) ואני תוהה באיזה תחום אוכל לשמור על רמה כזו של שכר. נראה שאפשרויות ההסבה מאוד מוגבלות - או להוראה או לאחיות וכל בחירה אחרת אומרת למידה של מקצוע חדש מההתחלה על כל המשתמע מכך. אני מרגישה שאני בצומת דרכים קריטי בחיי ולא יודעת לאיזה כיוונים לפנות.
ש
שני יונגר
ההמלצה שלי
שלום מיקי,
אומר לך כך ובכנות, לכי לייעוץ ואבחון רציניים ביותר ואם יש צורך גם לאימון לקריירה. את בת 37 מה שאומר שאת כבר אדם הרבה יותר מורכב ממי שהיית לפני 36 שנים כשקבלת את ההחלטות הללו בפעם הקודמת. לא סתם זה מורכב וקשה יותר ולא סתם הדרך לקראת חלק מהתארים האופציונליים נראית לך מסובכת. הסיבה היא כי את לא בטוחה ב 100% שזו הדרך הכי טובה לך. ההמלצה שלי היא שתעשי את הבדיקות הללו על עצמך ותראית מה הכי נכון לך ומה הייעוד הבא שלך בקריירה. כמובן עם כל השיקולים הכלכליים שטמונים בו. אין לי תשובה יותר טובה מזו בשבילך כרגע. זו ההמלצה החמה ביותר שאוכל לתת לך. את תראי שכאשר תדעי בדיוק לאן את רוצה ללכת סלילת הדרך לשם תהיה פשוטה יותר, כי תהיה לך מטרה ברורה לשאוף אליה.