עשר מחשבות שיש לכל סטודנט אחרי המבחן

אילו מחשבות עוברות לסטודנטים בראש אחרי המבחן?

אנחנו יוצאים מחדר הבחינה - והמחשבות מסתחררות לנו בראש. אחרי כמה שעות אינטנסיביות מאוד, יש כל כך הרבה דברים שעולים מול העיניים, והמון רגשות שעוברים בתוכנו. אחרי הכל, המבחן הוא הישורת האחרונה בסיומו של קורס מאתגר, או אפילו החותמת שמסמנת את הסוף המיוחל של הסמסטר שהגיע סוף סוף. אז אחרי כל העבודה הקשה שהשקענו, אחרי כל הלמידה והמתח - מה בעצם עובר לנו בראש בשניות שאחרי המבחן? הנה כמה מן המחשבות שאין סטודנט שלא חשב אותן אחרי בחינה.

זעם והכחשה: "השאלות במבחן בכלל לא נכללו בסילבוס!"

אנחנו יוצאים מחדר המבחן נסערים לגמרי ולא יכולים להכיל את הכעס שלנו. כל כך הרבה שאלות בבחינה לא רק שלא הופיעו בסילבוס, אלא אפילו לא הוזכרו פעם אחת לאורך הסמסטר! אנחנו בטוחים לגמרי שכל קשר בין המבחן שהרגע עברנו לבין החומר שלמדנו במהלך הסמסטר, הוא מקרי בהחלט. לפעמים אנחנו צודקים ואז יש לנו עילה לערער על הציון או אפילו לבקש פקטור. ולפעמים אנחנו פשוט נמצאים בהכחשה, שבה אנחנו בטוחים בצדקתנו ומסרבים לראות שאולי עשינו טעות בזמן הלמידה.

השוואה: "מעניין אם גם לכל החברים שלי היה קשה כמוני..."

אחרי שעברנו חוויה כזו קשה, אנחנו ממש לא רוצים להישאר לבד בסבלנו. ברגע שאנחנו יוצאים מחדר המבחן אנחנו מחפשים את החברים שלנו, כדי לקבל קצת נחמה וגם כדי להשוות את הרשמים מהמבחן. האם גם הם חשבו שהבחינה קשה ולא הוגנת? האם גם להם הייתה בעיה בשאלה האחרונה ההיא, שנתקענו עליה כל כך הרבה זמן? אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה לא הכי בריא להתחיל להשוות תשובות באובססיביות לפני קבלת הציונים ומחברות הבחינה, אבל התחושות האלה חזקות מאיתנו. ואחרי הכל, אנחנו רוצים לראות שוב את החברים אחרי כמה שעות מפרכות.

האשמה: "זה ברור, כולם מחפשים להכשיל אותי"

אנחנו יוצאים מהמבחן ומיד מתחילים לחפש את האשמים בכך שלא הלך לנו. מהדודה שפתחה סוכריות ודיברה בקולי קולות בטלפון, דרך הסטודנט שביקש להדליק את המזגן בחדר למרות שקור כלבים בחוץ ועד למתרגל שלא ענה לנו כמו שצריך על השאלה בזמן המבחן. אמנם זאת כנראה לא מזימה להכשיל אותנו בקורס, אבל משהו שם בהחלט היה לא בסדר ועכשיו אנחנו מחפשים אשמים ורוצים להוציא את הצדק לאור.

תחושה של הפתעה: "איך יכול להיות שדווקא הלך לי כל כך בקלות?"

לפעמים יוצאים ממבחן ומופתעים כמה קל הוא היה, בעיקר אחרי שהכנו את עצמנו לבחינה הקשה ביותר עלי אדמות. אחרי שציפינו לגרוע מכל, טופס הבחינה דווקא הפתיע אותנו ונראה שיד אלוהים התערבה בבחירת השאלות. את חלקן אפילו פתרנו קודם, כשתרגלנו שאלות מבחינות משנים קודמות. אנחנו מגישים את המחברת לדודה עם חיוך רחב על הפנים ויוצאים בדילוגים מאולם הבחינה. כשאנחנו בחוץ, אנחנו נתקלים בחברה עם הבעה מדוכדכת על הפנים, ששואלת אותנו אם גם לנו היה מבחן מהגיהינום. ככה זה, לא תמיד לכולם יש אותה חוויה בזמן המבחן.

פקפוק עצמי: "אני יודע שעניתי על כל השאלות. או שאולי לא?"

אנחנו יוצאים מחדר המבחן בטוחים בעצמנו, יודעים שעשינו כמיטב יכולתנו וכבר לא יכולים לחכות לגלות איזה ציון קיבלנו. אבל פתאום, באמצע הדרך הביתה, מתחיל לקנן בנו חשש. אנחנו מתחילים לחשוב שוב על כל התשובות שכתבנו, ולתהות אם באמת הלך לנו טוב כמו שחשבנו. לאט לאט, תחושה של פקפוק עצמי שוטפת אותנו וככל שהזמן עובר, אנחנו מאמינים בעצמנו פחות ופחות, עד שאנחנו כבר ממש לא בטוחים ביכולות שלנו.

תרחיש נוסף שיכול לקרות הוא שהביטחון שאיתו יצאנו מחדר הבחינה מתנפץ באחת, כשמישהו מהחברים על הדשא שואל פתאום על שאלה 10, בדף האחרון, אבל אנחנו ממש לא זוכרים שאלה כזו ומשוכנעים שהיא לא הופיעה בכלל בבחינה. האם יכול להיות שפספסנו שאלה שלמה במבחן? או שאולי החברים שלנו מדמיינים?

גולשים שאהבו את זה קראו גם:

• איך עוברים את תקופת המבחנים ונשארים בחיים?
• עשרה סוגי סטודנטים שבטוח תפגשו בחדר הבחינה
• המקום בו באמת מצליחים ללמוד: איך יוצרים סביבה לימודית?
• ההודעות שסטודנטים שולחים בתקופת המבחנים, ומה הן אומרות עליהם

חרטה ורגשות אשם: "חבל שלא למדתי קצת יותר"

קצת אחרי שיצאנו מהמבחן והמתח ירד, אנחנו עוברים בראש על האירועים ומתמלאים בתחושה של אכזבה שאולי יכולנו ללמוד קצת יותר. אנחנו יודעים שלא תמיד למדנו כמו שצריך, ועכשיו מתחילים להרגיש חרטה על כל הדברים שעשינו במקום ללמוד. אולי היינו צריכים לשים לב יותר לאורך הסמסטר, אולי היה כדאי לקרוא עוד כמה פעמים את הסיכומים, או לפחות לעבור פעם אחת על מאמרי החובה לקורס, במקום לעבור על סיכום שלקחנו מסטודנט אקראי שיושב בשורה לפנינו. למרות תחושת האשם הקשה שמלווה אותנו, אנחנו מבינים שעדיף לא להיתקע ולחשוב יותר מדיי על העבר, ומחליטים להתחיל ללמוד במקום זאת למועד ב' ולקוות שיילך טוב יותר.

חשש מהעתיד לבוא: "למה לוקח כל כך הרבה זמן לפרסם ציונים?"

יש מי שברגע שיוצאים מחדש הבחינה, מתחילים להרגיש חשש מרגע פרסום הציונים. הוא אמנם רק בעוד שבועיים (במקרה הטוב), אבל הרגע המבעית הזה מתחיל להצמיח תחושה של חוסר נעימות, חשש ואפילו חרדה, שמטפסת אט אט במעלה הבטן. ככל שעוברים הימים, אנחנו מפתחים חיבה גדולה יותר ויותר לכפתור "רענן" בדפדפן שלנו, או מפתחים שמיעה יוצאת דופן להתרעה על ההודעה המיוחלת שתבשר לנו שהגיעו ציונים.

מקח וממכר: "אני חייב לקבל לפחות 65 כדי לשמור על ממוצע חיובי"

אחרי המבחן, אנחנו מתחילים לחשוב מה הציון הכי נמוך שאנחנו צריכים לקבל כדי לעבור את הקורס. אנחנו מתחילים בחישובים אובססיביים של הסתברויות, סיכויים ופילוחי ציונים, שלא היו מביישים סטודנטים ללימודי מתמטיקה או להנדסה. בדרך כלל מחשבות כאלה מגיעות בשנים מתקדמות של התואר, כשכבר לא הכי אכפת לנו מהממוצע וכשהרצון להיות מצטייני דיקאן הוא כבר לא משאלת הלב הכמוסה שלנו. אנחנו אולי עדיין לא מודים בזה, אבל אנחנו כבר מחכים לא רק לסופה של תקופת המבחנים, אלא גם לסופו של התואר ומבחנים נראים לנו כמו עוד דבר שצריך לסמן עליו "וי" לפני שיוצאים החוצה, אל העולם האמיתי.

חוסר זמן: "למי בכלל יש זמן לחשוב?"

לחשוב? למי בכלל יש זמן לחשוב אחרי המבחן? כי כולם יודעים שמה שבא אחרי המבחן, הוא עוד מבחן. ואחריו עוד אחד. ואז עבודת סמינריון. מעבר של מבחן אחד הוא טוב ויפה, ובהחלט ראוי לציון, אבל זה ממש לא אומר שתקופת המבנים הסתיימה. כל המטלות שנמצאות מול העיניים יכולות להיראות די מבהילות ובעיקר להכניס אותנו ללחץ, כשנראה שאין לנו רגע אחד של זמן פנוי, לפחות עד לסיום תקופת הבחינות. הדבר המתבקש לעשות אחרי שיוצאים מחדר הבחינה הוא פשוט להתחיל ללמוד במרץ לקראת הבחינה הבאה, בתקווה שנשאר לנו זמן להספיק לעבור על כל החומר. הזמן קצר - והמלאכה ללא ספק מרובה.

הקלה: "תודה לאל שזה נגמר - אבל מה אחר כך?"

לפעמים הדבר הראשון שעובר בראש הן מחשבות הודיה לאל על זה שסוף סוף נגמרה הבחינה הזו. סוג המחשבות הזה עוצמתי במיוחד כשמדובר במבחן האחרון של תקופת המבחנים, שלמעשה משחרר אותנו לחופשי ונותן לנו להתחיל את חופשת הסמסטר סוף סוף. עכשיו אנחנו יכולים להתפנות לדברים החשובים באמת, כמו להשלים את כל שעות השינה שוויתרנו עליהן בזמן הלמידה לבחינות כל הלילה. או לצאת סוף סוף עם חברים אחרי כל הזמן שהיינו סגורים בבית ולא ראינו אור יום. אחרי כל המאמצים שהשקענו בלמידה לאורך הסמסטר, חייבים להודות שמגיע לנו. עכשיו שהתפנה לנו זמן, זאת גם הזדמנות טובה להתחיל לחשוב על דברים חשובים כמו מציאת עבודת סטודנטים, או איתור של פרויקטים חברתיים שאפשר להצטרף אליהם בסמסטר הבא.