סטודנטים בלוד: בקהילה גם אחרי המלגה

הבוגרים הטריים של Re-Lod בוחרים להשאר בעיר. בינתיים

מחויבות זוגית 

השנה יהיו לראשונה בעיר סטודנטים בוגרי Re-Lod שסיימו את פעילותם במסגרת המלגה. החזון של יוזמי התכנית הוא לראות אותם ממשיכים לגור בעיר ופועלים להמשך הפיכתה למוקד משיכה חברתי ותרבותי לצעירים. מבחינות רבות, עכשיו מתחיל "המבחן האמיתי". ללא ספק, יש הבדל גדול בין מגורים זמניים בעיר לשנה או שנתיים כסטודנטים לבין הנכונות לראות במקום בית. אחת התקוות הגדולות היא להצליח להשאיר במקום זוגות של צעירים; משתתפים שהכירו במסגרת הפרויקט, או שהגיעו מראש בצמד. רק בשנה האחרונה, התחתנו בעיר שישה זוגות כאלה.

יעל ינאי (26) ואחיקם הלפרין (30) עברו ללוד לפני כשנתיים והצטרפו לקהילת שרת. יעל סטודנטית למשפטים ועבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ואחיקם סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה. הם חיפשו מקום מגורים באמצע, בין הרצליה לירושלים. לשניהם היה ברור שהם יאלצו לוותר על קרבתם של החברים מהבית כדי לגור ביחד, כך שהרעיון להצטרף למסגרת של קהילה הלהיב אותם, כמו גם הרעיון לעסוק במשהו משמעותי תוך כדי הלימודים. מבחינתם הבחירה בלוד הייתה מוצלחת, לפני כחודשיים הם התחתנו. השנה הם כבר לא יקבלו מלגה אבל בינתיים הם נשארים בעיר.

יעל מספרת: "המיקום נהדר לנו וגם המחירים. יש לנו כאן חיי חברה שאני לא בטוחה שלכל אחד בתל אביב יש, מרגישים בנוח לבוא אחד לשני הביתה. אנחנו קהילה מאוד הטרוגנית ממקומות שונים בארץ ודווקא מתוך כל הבלגן הזה יצא משהו ממש טוב. כבר במיונים היה ברור שמגיעים לכאן אנשים עם הרבה פתיחות".

לאחרונה, היא התחילה לעבוד כ"מלוות קהילה" התומכת בסטודנטים חדשים ועוזרת להם להתאקלם בעיר ובפרויקט. היא מרגישה קשורה מאוד למקום ומספרת שהלך הרוח הכללי בקרב החברים דומה: "חלקנו ממשיכים להתנדב עם מלגה יותר קטנה או בלי מלגה בכלל. אנחנו שומרים על המסגרת של הקהילה וכמעט כולם נשארו".

קודם לכן, יעל שובצה בפרויקט בניית הסכמות משותפות: "הרעיון הוא שהולכים לבניינים שאין בהם ועד, או שהוועד לא מתפקד, ומתחילים לעבור עם התושבים תהליך של להכיר אחד את השני, לפעול ביחד ולשפר את איכות החיים בבניין. פעמים רבות יש להם בעיות של לכלוך ושל הזנחה".

נשמע לא קל להיכנס לבתים של אנשים זרים, איך קיבלו אתכם?

"זה באמת לא פשוט, אבל אנחנו פועלים בגישה של הגשת עזרה למי שרוצה לעזור לעצמו. היו כאלה שלא שיתפו פעולה אז עזבנו. בחוויה שלי, זה באמת היה שוק בהתחלה, לבוא ולראות צורות חיים של בני אדם מאוד שונים ממני. אני מרגישה שהרווחתי המון. גם בסביבה הכי מוזנחת, בתוך הבתים מגלים אנשים טובים".

איך היו התגובות של הסביבה, חברים מסכימים לבוא לבקר אתכם כאן?

"בהתחלה היו תגובות פחות טובות אבל מתרגלים. הרבה פעמים אנשים המומים אבל באים לבקר ורואים שאנחנו חיים בדירה מהממת שלא יכולנו לשכור במקום אחר. הסטיגמה הרבה יותר חזקה מהמציאות בעיר. מבחינת הזוגיות העובדה שאנחנו מוקפים במעגל חברים עשתה לנו טוב, זה מאוורר ומכניס עניין. לא רצינו לגור במושב רק שנינו לבד בלי אף אחד אחר". לגבי המשך מגורים בעיר, היא לא רוצה להתחייב: "מחליטים משנה לשנה".

כרגע אנחנו כאן

אחיקם, בעלה הטרי, מציין אף הוא לטובה את הגיוון האנושי, הן במפגש עם האנשים בעיר והן בתוך הקהילה עצמה. כמי גדל במושב בצפון, העולם שפגש בלוד היה זר בעבורו מכל בחינה. על הפרויקט הוא מספר: "אחד הדברים שהכי התחברתי אליהם זה שהוא לא יומרני, לא באים להציל את העולם ולא את העיר. זה בא נטו לעזור ברמה הפשוטה בסביבה שלך, ליד הבית שלך".

כשהגיע ללוד, הוא שובץ בפרויקט של "עלם" בגן שמעוני, בו המתנדבים יוצרים קשר בלתי אמצעי עם בני נוער. "השאיפה היא לתת לנערים מודל אחר, חוויה אחרת. היינו יושבים איתם בלילות ומדברים. חלקם בורחים מלימודים, מעבודה. היו מקרים שמצאנו את עצמנו מבקרים אותם במעצר, עוזרים להם לייצג את עצמם בפני שופט. הגענו אליהם הביתה לפעמים, ראינו מראות קשים. בתים שאין בהם אוכל. גם מבחינת נורמות ההתנהגות בתוך הבית, זאת שפה שונה מזאת שהכרתי ולוקח זמן להתרגל. יש הרבה כישלונות, לא תמיד מצליחים להגיע אליהם. התחושה היא שגם אם עזרנו למישהו בדבר הכי קטן, זה עדיין משהו".

מה היית אומר לסטודנטים ששוקלים להגיע לכאן?

"חוויה מדהימה. הייתי הרבה זמן בצבא לפני כן וגם כסטודנט רציתי לעשות משהו עם ערך מוסף. לא בשם אידיאלים גדולים, אלא בשבילי. אני ממליץ על הפרויקט לכל מי שחסר לו דבר כזה בחיים. במקום להעביר תקופת לימודים שבה אתה מרוכז בעצמך, על הדרך זה נותן לך לעשות משהו מעבר".

אתה רואה את עצמך ממשיך לגור בעיר?

"לא רוצה לשקר, כרגע כן. אנחנו בשלבים שמעצבים את החיים ומה שבטוח זה כולנו רוצים קהילה בחיים ולא רוצים לגור בלי להכיר את השכנים".

זוג נוסף בקהילת שרת בעיר, הם מאיה לחוביץ' (25) ושגיא צדוק (30). מאיה עברה ללוד לפני כשנתיים מתל אביב כשהייתה סטודנטית למשפטים. לפני שהגיעה ללוד, היא הייתה מדריכה במסע ישראלי במשך מספר שנים. "מדי פעם הייתי שוברת את השגרה של הלימודים ויוצאת להדריך, עד שפעם אחרת חזרתי ממסע מאוד משמעותי והתבאסתי לחזור לחיים הרגילים בתל אביב. חבר סיפר לי על הקהילה בלוד ומיד ידעתי שאני רוצה את זה. אמנם לחברות ולהורים היה קשה לעכל בהתחלה, אבל זאת אחת ההחלטות היותר טובות שקיבלתי".

חושבים על החינוך של הילדים

בלוד היא הייתה אחראית על תחום התרבות בעיר וסייעה להרים פסטיבל תרבות בקיץ ולייסד עדלאידע בפורים. חצי שנה לאחר שהגיעה לקהילת שרת, היא הכירה את שגיא, סטודנט למנהל עסקים ושיווק במכללה למנהל. כעבור מספר חודשים, היא שכנעה אותו להעתיק את מגוריו ללוד. השניים עברו לדירה משותפת בשכונה ושגיא הצטרף להתנדבות בגן שמעוני. השנה הוא יתחיל לעבוד כאיש צוות בפרויקט כחלק מהקהילה הבוגרת. "לוד היא אחלה עיר שיצא לה שם רע", הוא אומר. "גם אני חשבתי ככה לפני שבאתי. פשוט צריך לפתח אותה, זה הכל".

לגבי המשך מגורים בקהילה, גם מאיה ושגיא מעדיפים לא להתחייב. "התשובה הכי טובה היא המציאות", אומרת מאיה. "כשהתקבלתי להתמחות בפרקליטות המדינה היה לי ברור שחלק מהחוויה יהיה לגור בירושלים ועובדה שאני לא שם, שנשארתי פה בלוד, אפילו שאני כבר לא מקבלת מלגה. פעם בשבוע אני יוצאת יותר מוקדם מהמשרד כדי לצאת לערב קהילה".

אז כרגע הם כאן, אך כמו בוגרים רבים אחרים של הפרויקט הם אינם בטוחים לגבי השנים הבאות. "הכל תלוי בשאלה איך העיר תתפתח ואם יהיה מענה לצרכים שלנו", מסביר שגיא. "כשמסתכלים הלאה, יש שיקולים נוספים - למשל אילו גני ילדים יהיו כאן. אין לי בעיה להקריב מעצמי אבל מהחינוך של הילדים אני לא מוכן להקריב".

גם אם יעל ואחיקם, מאיה ושגיא, ושאר בוגרי הפרויקט יחליטו לא להשאר בלוד, אין ספק שהשנים שהם בילו פה השפיעו עמוקות על ציביונה של העיר ועל חייהם של האנשים בה, כאשר במקביל הסטודנטים עצמם מרוויחים חברים חדשים, בגרות נפשית ותחושת סיפוק. ובכל זאת, יש לקוות כי הגורמים הרלוונטיים ישכילו לא לפספס את הזדמנות הפז שנוצרה, וישקיעו בבניית התשתית הדרושה כדי להשאירם בעיר.

יש לכם משהו מעניין לספר? - אתם מוזמנים להשאיר לנו הודעה