זהירות, דחיינות: עבודת סמינריון תמימה עלולה להפוך לסיוט
ככל שהקיץ מתקדם ושנת הלימודים הבאה מתקרבת, מתחדד ההבדל בין שני סוגים של סטודנטים: אלה שסיימו את העבודות הסמינריוניות שלהם מזמן, ואלה שעדיין לא התחילו לכתוב אותן...
עזרנו גם לך? דרג אותנו:
דחיינות אקדמית - האם גם אתם לוקים במחלה?
מאת: ענת ברונר
רגע לפני הדד ליין
מכירים את זה שאומרים על תלמידי רפואה שכל מחלה חדשה שהם שומעים עליה הם חושבים שיש להם? כסטודנטית לפסיכולוגיה דווקא לא הייתי מאלה, ועד היום אני די בטוחה שאין לי הפרעה היסטוריונית ולא פיצול אישיות אופקי (אם כי חלק מהחברים שלי עלולים לחלוק עלי). עם זאת, ביום שבו נתקלתי לראשונה במילה הזאת, "דחיינות", ישר אבחנתי את עצמי כלוקה במחלה. דברים התחילו להסתדר לי בראש, הרגשתי סוג של התעלות - זאת בכלל לא אשמתי שאני אף פעם לא מתחילה את העבודות שלי בזמן, זאת מחלה! למרבה הצער האבחון העצמי המזהיר שלי לא ממש עזר לי לכתוב אחרת את העבודה הסמינריונית הבאה.
דחיית מטלות אקדמיות גורמת סבל בלתי יתואר. אני בטוחה שלאורך הדרך היו לפחות שתיים או שלוש עבודות שבאמת קיצרו לי את החיים. מצד שני, אם להודות על האמת, יש איזה ריגוש בלהיכנס לשיגעון רגע לפני הדד ליין, להעביר לילה לבן על אינספור כוסות קפה ולתקתק את המילים האחרונות כשהשחר עולה. חברה שלי אליה (26), סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, מכירה את התחושה מקרוב: "עם כמה שאני אוהבת להתלונן ולקטר, יש משהו כייפי בלחץ הזה. כשרגע האמת מגיע ואני יודעת שזאת ההזדמנות האחרונה לקחת את עצמי בידיים, איכשהו משהו נפתח אצלי והכתיבה פתאום זורמת. ברור שיכולתי לכתוב את אותה עבודה גם לפני שבועות, אבל מה לעשות שתמיד יש לי דברים יותר טובים לעשות".
מעגלים פינות ונלחצים
אז נכון, חייבים להודות שאפשר למצוא סיפוק בשטף הכתיבה הקדחתנית ולפעמים היא מוציאה מאתנו דברים טובים. אבל האמת היא שרוב הזמן הנטייה לדחות מטלות אקדמיות אינה משחקת לטובתנו. מחקרים מעידים על כך שסטודנטים שנוטים לדחיינות בדרך כלל נפגעים מכך. הם מעגלים פינות, חווים מתח וחרדה והעבודות שהם מגישים בסופו של דבר נוטות להיות באיכות נמוכה יותר. כתוצאה מכך, הם מתפתים בקלות יתרה לחטוא בהעתקות ואפילו - רחמנא ליצלן - מוצאים את עצמם רוכשים עבודה מוכנה ומסתכנים בהשפלה פומבית, שעלולה להסתיים גם בדין משמעתי ובהרחקה מהאקדמיה. בשורה התחתונה - הם מגישים עבודה שלא משקפת את היכולות האמתיות שלהם.
יום אחד חשבתי שהבעיה שלי סופסוף עומדת לקבל מענה הולם. עברתי ליד לוח המודעות של הפקולטה וראיתי שאגודת הסטודנטים פותחת סדנה להתמודדות עם דחיינות. שמחתי מאוד, רציתי להירשם, דחיתי את זה - ושכחתי. עד היום אני תוהה האם הסדנה ההיא נפתחה. איך אפשר לקיים סדנה שכל הנרשמים הפוטנציאליים אליה הם בדיוק אלה שדוחים מטלות? בהמשך לכך, מצאתי את עצמי תוהה, האם אנשים שנוטים להתעלם מהמטלות האקדמיות שלהם עד לרגע האחרון מועדים יותר לדחות גם דברים אחרים?
בגדול, מחקרים קובעים שכן, ושיש למגמה הזאת השלכות מרחיקות לכת על המשק. אנשים שמועדים לדחות מטלות בלימודים הם גם אלה שלא משלמים חשבונות בזמן, מתעלמים מבדיקות רפואיות תקופתיות ובסופו של דבר - נגררים לעלויות גבוהות שניתן היה למנוע. אם גם אתם מוצאים את עצמכם דוחים עד אין קץ את הביקור הבא אצל השיננית, אתם מבינים למה אני מתכוונת.
בסוף גם הסביבה סובלת
אנשים שנוטים לדחות מטלות רגילים לחיות עם זה ככה וכמו שאמרתי, לפעמים גם מוצאים בכך מין הנאה מזוכיסטית. הבעיה היא שלפעמים הם לא היחידים שסובלים. אלמוג (27), שסיימה תואר ראשון בתקשורת במרכז הבינתחומי, היא לגמרי מאלה שעושים את שעורי בית שלהם בזמן, אבל השנה כשהייתה צריכה להגיש את העבודות הסמינריוניות שלה זה לא ממש עזר לה. היא מספרת:
"בשתי העבודות הסמינריוניות שהגשתי בתואר עבדתי עם חברות שאוהבות לדחות את החלק שלהן עד הרגע האחרון. נוצר מצב שביום ההגשה הייתי צריכה לקום בשש ולעבור של שתי העבודות האלה. מבחינתי זה היה סבל אטומי. אני סיימתי את החלק שלי הרבה קודם ולהן נשאר החלק שלהן. לא משנה כמה לחצתי זה לא היה עוזר, אלה טיפוסים כאלה. הן גם לא הרגישו צורך להתנצל, לא ראו בזה משהו חריג. בסך הכול יצאו לנו עבודות מעולות וקיבלנו ציונים טובים, אבל עבור מישהי כמוני שאוהבת לתקתק ההתנהלות הזאת ממש לא ברורה. יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש ברגע האחרון - המדפסת פתאום לא עובדת, הפורמט לא מתאים, למה לקחת את הסיכון? אני את הלקח שלי למדתי – יש אנשים שצריך להציב להם דד ליין פיקטיבי, שבוע לפני התאריך האמיתי".
רוברט בויס, פסיכולוג התנהגותי שמתמחה בטיפול בדחיינות ובמחסומי כתיבה של דוקטורנטים, כנראה היה מסכים עם הקביעה הזאת. לאורך השנים הוא פיתח שלל טכניקות להכריח את הלקוחות שלו לכתוב את העבודות שלהם בזמן. אחת מהשיטות המפורסמות שלו היא לבקש מסרבן הכתיבה להפקיד בידו צ'ק שמן הממוען למפלגה פוליטית שהוא שונא ומאיים לשלוח את הצ'ק במידה והמטופל לא יעמוד במכסת העמודים היומית שנקבעה עבורו.
גם הקיצוניות השנייה לא ממש בריאה
אך האם אנשים שעושים הכול בזמן מאושרים יותר? תלוי את מי שואלים. נילי (25), שמוכרת לחבריה לכיתה באוניברסיטת חיפה כמי שמגישה ראשונה כל עבודה שהם מקבלים, אומרת: "האמת שאני קצת חולת שליטה וזה לא בהכרח נובע ממקום טוב. אני חייבת שהכול יהיה לי מסודר, מחשבת כמה זמן יש לי ומתכננת זמנים. מה צריך לעשות, כמה זמן זה אמור לקחת. אני אוספת מאמרים, מסכמת את כולם לתוך מסמך אחד ואז מתחילה למרקר פסקאות בצבעים שונים ומקבצת לקטגוריות. השיטה הזאת דורשת הרבה עבודת הכנה, אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שבשבילי זה עובד. אגב זה לא אומר שאני לא חווה את אותה מועקה שמרגישים כל השאר - העובדה שאני מאורגנת לא אומרת שאני סובלת פחות".
בסופו של דבר, יש הרבה יותר מדרך אחת לכתוב עבודה. מה שחשוב הוא שביום הראשון ללימודים, העבודות של שנה שעברה ינוחו בשלום על שולחנה של מזכירת החוג. ולכל הדחיינים הכרוניים שביניכם אציע להתנחם בכך, שעם השנים אנחנו לומדים להכיר את עצמנו ולסגל לנו שיטות עבודה שיעזרו לנו להתמודד. אל תאבדו תקווה - תמיד יש סיכוי שבתואר השני זה כבר יהיה קל יותר...