לא מצאו לנו תקן אז הקמנו מרכז טיפולי משלנו: החיים אחרי לימודי ביבליותרפיה

4/9/2014 מאת: מערכת "לימודים בישראל" (4,128 צפיות)

כשאיל איבניצקי (34), גליה פרידלנד בשן (33) וסמדר שטינברג (31) סיימו את לימודי התואר השני בביבליותרפיה, הם הבינו שאף אחד לא מחכה להם בחוץ עם הצעת עבודה ביד. אז הם החליטו לקחת את העניינים לידיים ולהקים מרכז טיפולי משלהם. סיפור על שלושה שותפים שהיה להם אומץ לעשות דברים אחרת.  

המידע באתר הועיל ל89% מהגולשים.
 

עזרנו גם לך? דרג אותנו:


ואז הקמנו את המרכז הישראלי: החיים אחרי תואר שני בביבליותרפיה

 

גלי פרידלנד בשן וסמדר שטיינברג הן שתיים ממייסדי המרכז הישראלי לביבליותרפיה. איך סטודנטים שרק סיימו ללמוד מקבלים את ההחלטה להקים מרכז טיפולי משלהם, ומאיפה מתחילים? שאלנו אותן על הלימודים, על הפער בין האקדמיה לשטח ועל החלומות לעתיד. 

 

אנשים לא מבינים מה אנחנו עושות

 

נתחיל משאלה שאתן בטח שומעות לא מעט – מה היא בעצם ביבליותרפיה?

 

גלי: ביבליותרפיה היא שיטת טיפול שנעזרת בתהליכים של קריאה וכתיבה. הרעיון הוא שכל טקסט שאנחנו באים אתו במגע, בעצם מהדהד לנו חלקים מהעולם הפנימי שלנו – חוויות עבר, זיכרונות, אסוציאציות וכמובן – המצב הנפשי שלנו כיום. מהמקום הזה מתחיל בעצם דיאלוג בין הטקסט לבין העולם הפנימי שמאפשר הרבה דברים שלא היו נפתחים בדיבור ישיר.

 

סמדר: במובנים רבים אפשר לומר שזאת מעין דרך להרחיב את הסיפור האישי שלנו באמצעות הכרות עם סיפורים נוספים. כשאנחנו מוצאים את עצמנו בסיפורים ובשירים שאחרים כתבו, כשאנחנו מזדהים עם דמויות, אנחנו לומדים המון על עצמנו.

 

קורה לכן הרבה שאנשים לא מבינים כל כך מה אתן עושות?

 

גלי: קורה המון, המון. יש להודות באמת - "ביבליותרפיה" זאת מילה מפחידה שמרתיעה אנשים. גם כשאנשים אומרים שהם כן שמעו ומכירים, הידע שלהם בדרך כלל מעורפל מאוד. אני תמיד אומרת שהכי טוב להתנסות בדבר עצמו ואז מגלים את הקסם.

 

סמדר: לאנשים שמגיעים מרקע טיפולי בדרך כלל יש מושג כלשהו על מה שאנחנו עושים. לאנשים שלא מכירים את התחום צריך להסביר. לי הכי נוח פשוט לתת דוגמה שמתאימה לקהל יעד שאליו אני פונה. למשל אם מדברים על טיפול בילדים אני אתן דוגמה שקשורה להזדהות עם גיבורים בסיפורי ילדות. אחרי שמסבירים התגובות בדרך כלל חיוביות.

 

ואיך אתן הגעתן ללמוד את זה?

 

גלי: התואר הראשון שלי היה בעבודה סוציאלית ורציתי להמשיך לתואר טיפולי. החיבור בין פסיכולוגיה לספרות היה נראה לי תמיד טבעי וכשגיליתי את התחום, מיד ידעתי שזה מה שאני רוצה ללמוד.

 

סמדר: אני למדתי בתואר הראשון פסיכולוגיה ובמקביל - גם תסריטאות. אחרי הלימודים, התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות טיפוליות ותוך כדי השתתפתי בכל מיני סדנאות לכתיבה יוצרת. הייתי קרועה בין שני העולמות האלה. כששמעתי על הביבליותרפיה, זה ישר תפס אותי.

 

באקדמיה מדברים על טיפול בתנאים אידיאליים, בפועל צריך להתגמש

 

מה אתן יכולות לספר על הלימודים?

 

סמדר: הלימודים לתואר שני בביבליותרפיה הם חוויה מורכבת. במיוחד בהתחלה. הכניסה העמוקה לעולם הנפשי, העובדה שאנחנו חווים את כל ההתנסויות על בשרנו. הייתי צריכה לשים בצד הרבה שיפוטיות וביקורת עצמית. בהמשך הביטחון עולה וכשמתרגלים לאינטנסיביות של העיסוק בנפש זה הרבה פחות מפחיד.

 

גלי: צריך להבין שאלה לימודים שעוברים בפנים, בתוכך, לא דומה להיסטוריה ולא לגיאוגרפיה. זה תואר טיפולי ומשתמע מכך שתעבור תהליכים מורכבים. היו לי גם רגעים קשים, אבל מאוד נהניתי. למדתי המון על עצמי.

 

עד כמה הלימודים הכינו אתכן לעבודה כמטפלים בשטח?

 

סמדר: לאורך כל הדרך הייתה לנו התנסות מעשית, שהיא חלק משמעותי ביותר בלימודים. אבל ללא ספק יש פער בין האקדמיה לשטח. באקדמיה מדברים על תנאים אידיאלים של טיפול ארוך טווח ובפועל הדברים לא נראים ככה, בעיקר עם הרפורמות החדשות במערכת הבריאות. יש בעיה של תקנים, של משאבים. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למגבלות בכל מקום שאנחנו עובדים בו. יש מין תחושת נחיתות מסוימת כלפי המקצוע בהשוואה למקצועות כמו פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית, פשוט כי פחות מכירים.

 

גלי: התגובה הראשונית בדרך כלל היא שזה טיפול שמיועד רק לאנשים קוראים וכותבים וזה ממש לא נכון. כאנשים, כולנו עסוקים בטקסטים כל הזמן. כל אחד יכול להתחבר לשיר שהמילים שלו מרגשות, כל אחד יכול להפיק משהו מלשמוע סיפור טוב. אנחנו עובדים גם עם אנשים שלא יודעים בכלל לקרוא ולכתוב ועדיין - הסיפור הוא משהו אוניברסאלי. זה תהליך שהיינו צריכים לעבור קודם כל מול עצמנו ואז גם לדעת לשווק את זה. להסביר לאנשים איך העניין עובד.

 

אז סיימתן ללמוד ומה אז?

 

גלי: האפשרויות שעומדות בפני אנשים שמסיימים את התואר הן בעיקר להיכנס לתחום של טיפול רגשי בילדים בבתי ספר. אני, עם ההכשרה שלי בעבודה סוציאלית, התעניינתי יותר בעבודה עם מבוגרים - וגיליתי שקשה מאוד למצוא תקנים כאלה. שלא לדבר על כך שגם משרות בבתי ספר הן מאוד חלקיות, כמה שעות פה, כמה שעות שם. השוק מאוד קשה. עם הזמן הבנתי שאני צריכה לקחת את המושכות לידיים ובמקום לחפש דברים שלא קיימים – לייצר לעצמי את העבודה. ככה התחיל הרעיון להקים עסק משלנו.

 

סמדר: כבר במהלך הלימודים חשבתי על זה המון שאפשר להשתמש בביבליותרפיה לא רק במסגרות טיפוליות אלא לכל מיני קהלים וצרכים. כשהתחלתי לחפש עבודה והבנתי שהאפשרויות באמת מצומצמות הדברים התחילו להתחבר. כולנו היינו אז בערך באותו מצב ודיברנו הרבה על הדברים בינינו. ואז עלה הרעיון להתחיל לייצר סדנאות לקהל הרחב.

 

זה נשמע יומרני אבל החלטנו ללכת בגדול

 

וככה קרה ששלושה חברה שסיימו ללמוד כמה חודשים קודם לכן מקימים את "המרכז הישראלי לביבליותרפיה"?

 

סמדר: ידענו שזה ישמע יומרני אבל באמת לא היה בארץ מרכז כזה. ביבליותרפיה נחשבת כאן לנספח של הטיפול באומנויות ורצינו לתת לה מקום של כבוד שהוא רק שלה. החלטנו ללכת על זה בגדול, להתרכז בחשיבה קדימה. ידענו שאנחנו עושים משהו חדשני והיה לנו ברור שנצטרך לפתח עור של פיל, שפה ושם יורמו גבות. ידענו שאנחנו בוחרים שם מפוצץ ואני חושבת שהשם עושה את שלו. הפן השיווקי ללא ספק משחק כאן תפקיד חשוב.

 

גלי: התחלנו מחשיבה מאוד מצומצמת של למפות מקומות ולראות מה צריך. אחרי שאיל הצטרף אלינו, קיבלנו את ההחלטה לא להגביל את עצמנו וללכת בגדול. היה לנו ברור שאנחנו קופצים למים עמוקים. אנחנו מאוד נזהרים ומקדישים מחשבה לכל החלטה שאנחנו מקבלים. פרויקטים שאנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו, אנחנו לא לוקחים.

 

אז החלטתם להקים מרכז טיפולי משלכם. מאיפה מתחילים?

 

סמדר: כשהתחלנו להתעמק בנושא הבנו שאנחנו לא רוצים להעביר רק סדנה אחת או שתיים. כל פעם חשבנו על עוד סדנה שאנחנו רוצים להעביר, על עוד קהל יעד, עוד פעילות, וזה נהפך להיות דבר די גדול. התחלנו לשווק את הסדנאות ולפנות למקומות ציבוריים ופרטיים וגם לגופים כמו עיריות ומתנ"סים. גילינו שזה עובד, שלאנשים קל להתחבר, שהדברים שיש לנו לתת מתאימים להרבה קהלים וזה כן מדבר לאנשים. היו תגובות מפרגנות.

 

גלי: הסביבה מאוד תומכת וזה עזר. אבא של אחד מאתנו הוא יועץ עסקי, אב אחר הוא רואה חשבון. בעלי תרם ידע בכלכלה. התחלנו לחקור את התחום של רשתות חברתיות, אני באופן אישי קודם ממש התרחקתי מזה. פתאום הבנתי שמתנהל שם עולם שלם, כמו לוח מודעות ענק ובמה לשתף ולספר. אנחנו משתמשים בפייסבוק, יש לנו אתר שאנחנו מפרסמים בו את הפעילות שלנו, הקמנו בלוג שבו אנחנו מספרים על התחום. לאט לאט דברים התחילו לעבור מפה לאוזן ולצבור תאוצה - אנשים שהיו בסדנאות מביאים עוד. היו גם הרבה ימים קשים בשנה האחרונה, אף אחד מאתנו לא איש שיווק ואנחנו לומדים תוך כדי תנועה.

 

בעוד חמש שנים לא נצטרך להסביר יותר מה זה ביבליותרפיה

 

מה הייתן אומרות לסטודנטים שמתחילים ללמוד עכשיו?

 

סמדר: להיות מוכנים וערוכים לעבודה אינטנסיבית פנימית. אלה לימודים תובעניים שצריך לעבוד בהם קשה. גם אחרי הלימודים לוקח זמן להבין מה רוצים לעשות בדיוק, מה הנישה. מצד שני זה כן תחום מאוד יצירתי. הייתי אומרת שיעזו להתנסות, לראות איזו מסגרת מתאימה להם.

 

גלי: קודם כל, אני מקווה שמי שנרשם היום ללימודים, עד שהוא יסיים אני אוכל לתת לו עבודה... להיות מטפל עצמאי בראשית הדרך זה מאוד קשה. לנו המרצים אמרו תמיד תתחילו מקטן, תתחילו ממוסדות. יש בזה משהו נכון אבל גם משהו שמגביל.

 

איפה אתן רוצות להיות עוד חמש שנים?

 

סמדר: ממשיכה במרכז הישראלי לביבליותרפיה, שיהיה מרכז גם לסדנאות וגם לטיפולים פרטניים. עובדת עם השותפים שלי ועם עוד מטפלים, מגיעה לאוכלוסיות חדשות. וכמובן - שהמילה "ביבליותרפיה" כבר לא תהיה זרה למי ששומע אותה.

 

גלי: אני מקווה שנהיה בית למטפלים, שיהיו לנו הכשרות והדרכות. זה משהו שכרגע מאוד חסר. כשאנחנו סיימנו ללמוד נזרקנו מחוץ לחממה והיינו צריכים לחפש את עצמנו. החזון שלנו הוא לבוא ולהגיד רגע - אחרי שאתה מסיים ללמוד יש לך לאן להגיע, יש לך בית. החלום השני הוא כמובן להנגיש את התחום הזה לכמה שיותר קהלים. שאני לא אצטרך להסביר יותר מה זה. 

 

רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? - שלחו לנו הודעה