הקורס שהכי השפיע עלי: סטודנטים מספרים לנו על שיעורים ששינו את חייהם

שיעור לחיים

במהלך הלימודים לתואר ראשון, אנחנו נוטים לשכוח לפעמים למה בכלל נרשמנו למכללה או לאוניברסיטה מלכתחילה. המרוץ אחר הציונים, הלחץ של תקופת המבחנים ותהומות הייאוש אליהן אנו מגיעים במסגרת המאבק בעוד עבודה סמינריונית גורמים לנו לרצות בעיקר לגמור עם כל העסק ולקבל את החותמת הסופית בדמותה של תעודת הסיום. לעיתים רק במבט לאחור, אנחנו מבינים שהיה אי שם לאורך הדרך איזה שיעור שבאמת נגע בנו, שהשפיע על מי שאנחנו באופן מהותי ועמוק או שגרם לנו לבחור בדרך מקצועית שונה מזו שהתכוונו אליה.

שאלנו סטודנטים שסיימו כבר ללמוד, מה היה הקורס שהכי השפיע עליהם. התשובות שקיבלנו מעניינות ומגוונות, אך יש דבר אחד שעולה בבירור: הגורם שהכי משפיע על האופן שבו נזכור את הקורסים שבאמת נחקקו בנו הוא קודם כל המורה.

החשיבה שלי על בני אדם השתנתה

כך סיפרה לנו עינת (31):

בשנה השלישית של התואר הראשון בפסיכולוגיה מצאתי סופסוף קורס בחירה שריתק אותי באמת. מדובר פחות או יותר בקורס עם השם הכי ארוך בעולם: "זיכרון לדברים שלא קרו : על טיבו הרה - קונסטרוקטיבי של הזיכרון האנושי". דוקטור גדי בן שפר, שהוא באמת מרצה בחסד עליון, סיפר לנו על שבוע אחרי שבוע על דברים כמו חטיפות חייזרים, שיתוק שינה ואנשים ש - "מגלים" במהלך היפנוזה שהתעללו בהם מינית בילדותם. כל מיני תופעות שנתקלים בהן בדרך כלל בסרטי אימה, לא באקדמיה...

הבנתי כמה הזיכרון שלנו, שהוא הדבר שאנחנו הכי מסתמכים עליו בתחושת הזהות שלנו, יכול להיות נתון בקלות למניפולציות ולהשפעות זרות כמו נרטיבים נפוצים בתרבות ודברים שראינו בטלוויזיה. למדנו למשל על ניסוי שבו נותנים לאנשים לראות תמונה מפוברקת של עצמם בכדור פורח והם "נזכרים" שהיו שם. או שמספרים לאנשים שהם הלכו לאיבוד בקניון כילדים ואחרי שבוע הם מספרים סיפור מפורט על כל מה שכאילו קרה להם שם ובטוחים שכך היה.

מצד אחד, הבנתי שזיכרון הוא מתעתע ושאי אפשר לסמוך עליו יותר מדי. מצד שני, בדיוק מכאן עולה האפשרויות לעזור לאנשים במסגרת טיפול להגמיש את האופן שבו הם מספרים לעצמם את הסיפור שלהם, כי אין אמת אחת שפשוט "נמצאת שם". בדיעבד זה מה שהתחיל את העניין שלי בפסיכולוגיה נרטיבית, שזה תחום שאני עוסקת בו עד היום. 

עבדתי הכי קשה וחיכיתי כל שבוע

גם רותם (32) שלמדה באוניברסיטה העברית, מספרת לנו על חוויה עוצמתית שעברה:

בתואר הראשון באנתרופולוגיה לקחתי קורס שהיה משותף לסטודנטים של תואר ראשון ושני ונקרא "מבטים אנתרופולוגיים על מופעים פוליטיים תרבותיים". הקורס היה נהדר קודם כל בזכות המרצה, דוקטור טל כוכבי. השיעורים בקורס התנהלו בלי תכנון מראש, המרצה פשוט הייתה מביאה לנו כל שבוע סרט או כתבה שהתפרסמה בעיתון ושואלת מה דעתנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה במקום לסכם מאמרים הייתי צריכה לכתוב מה אני חושבת, שבוע אחר שבוע. במבט לאחור זה היה הקורס שעבדתי בו הכי קשה אבל גם השיעור שהכי חיכיתי לו.

אני חושבת שבזכותה החלטתי להמשיך לתואר שני ובסופו של דבר גם קיבלתי המלצה ממנה. זה היה הקורס שבו פיתחתי חשיבה רפלקטיבית, למדתי איך לכתוב ביקורת עניינית, מהי תרבות שיח. הבנתי את ההבדל בין לשנן מאמר, לבין לפקוח את העיניים ולהסתכל מסביב. למדתי שהכול בר ניתוח, גם כתבה צהובה בעיתון יומי. בסוף הסמסטר טל סיפרה לנו שלפני תחילת השנה היא התערבה עם המרצים אחרים בחוג שיהיו מספיק סטודנטים שיסכימו לעבוד במתכונת כזאת. המרצים האחרים אמרו שאין סיכוי, שכולם יעזבו. אבל נשארנו.

הפעיל לי את כל התאים האפורים

מיכל (33) שלמדה בלשנות אנגלית בבר אילן, קבעה בביטחון שהקורס בפונולוגיה ששינה את חייה היה "קודם כל בזכות המרצה". במקרה שלה מדובר ב - דוקטור אוון גרי-כהן. זה מה שהיה לה לספר:

פונולוגיה היא החוקיות שמסתתרת מאחורי ההגייה של מילים וזה היה השיעור שהפעיל אצלי את כל התאים האפורים במוח. היינו קבוצה קטנה שהמשיכה לסמינר כי זה באמת נושא מאתגר ולא פשוט, מאוד מתמטי. בעבודה עצמה הייתי צריכה לערוך מחקר על שפה שאני לא מכירה ולייצר לה נוסחאות. בחרתי שפה אינדיאנית עתיקה שנקראת פומו וזה היה כל כך מגניב לקחת שפה שלא רק שאני לא יודעת, אלא שאף אחד בעולם כבר לא דובר אותה, לבנות את הנוסחאות ולגלות שזה פשוט עבד. אז הבנתי כמה התורה הזאת מטורפת.

הדברים שלמדתי בסמינר ההוא משפיעים עלי עד היום בעבודה שלי ככותבת באופן שבו אני מסתכלת על צלילים של מילים. אני משחקת על זה בכתיבה שלי. "נשבה" ו – "נשבע" למשל, שתי מילים שונות לגמרי שהכתיב הפונטי שלהן זהה. לעובדה שאנחנו כבר לא הוגים ע' יש השלכות תרבותיות מרחיקות לכת. בעקבות הקורס הזה נפל אצלי אסימון מאוד חשוב לגבי ההבדל שבין בלשנות לבין לימודי לשון: בלשנים לא רוצים להגיד לאף אחד איך לדבר, אנשים מדברים כמו שהם מדברים וזה לא נכון לנסות לשנות את זה.

הכיוון המקצועי שלי השתנה

ליטל (26) למדה תקשורת במרכז הבינתחומי. היא מספרת:

בלימודי תקשורת התעסקנו בהמון דברים, לומדים מכל דבר קצת - אמצעי תקשורת, ההיסטוריה שלהם, נוגעים בהמון תחומים. זה לא כמו רפואה שיש תחום אחד וזהו. הקורס שהכי השפיע עלי היה קורס של אודי סגל על כתיבה עיתונאית שבעצם חשף אותי לכל העולם הזה של החדשות, זה תחום שפחות מתעסקים בו באופן כללי בתואר.

קודם כל אודי סגל פשוט מורה מקסים שמדבר עם הסטודנטים בגובה העיניים. זה לא מובן מאליו. הקורס עצמו היה מאוד מעשי, עשינו כתבות וידיאו בעצמנו, קיבלנו כלים מאוד פרקטיים על כתיבה נכונה וחווינו איך זה באמת להיות כתבי שטח. על כל תרגיל שעשינו קיבלנו ציון, זה היה קשה אבל מאוד חיכיתי לשיעור הזה כל שבוע. אודי פרגן בציונים אבל תמיד גם נתן ביקורת עניינית שאפשר ללמוד ממנה. בדיעבד זה הקורס ששינה את הכיוון המקצועי שלי וגרם לי לרצות להיות עיתונאית. עד אז לא חשבתי בכלל שהכיוון הזה מעניין אותי. 

יש לכם משהו מעניין לספר לנו? - אתם מוזמנים להשאיר לנו הודעה